קפה נואר נפתחה ב-1997 ומאז היא נטועה במקומה. פה ושם נערכו לה טיפולים קוסמטיים קלים אבל בבסיס, מדובר באותו מקום. נדירים המקומות שפועלים שנים רבות כל כך בלי להיסגר/להחליף בעלים/לשנות קונספט, מקום או שם. במציאות כה תזזיתית וכל כך לא בטוחה למסעדות - בניגוד למה שיש הנוטים לחשוב, מסעדות היו תחום בסיכון הרבה הרבה לפני משבר הקורונה - זה באמת יוצא דופן.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
רפי בדר המנוח וגדעון אליהו היו אלו שהקימו את נואר בשעתו. ציוריו של בדר, מסעדן ובעצם צייר שהתמודד עם מחלה קשה שנים ארוכות ונפטר בטרם עת, היו ועודם תלויים על הקירות פה. תל אביב איננה פריס. תוחלת חייה של מסעדה קצרים כל כך. אין ביסטרואים שהאכילו ומאכילים אבות, בנים ונכדים ולכן אין, כמעט, דרך לדבר על "מוסד" בהקשרי מסעדות בארץ. 26 השנים של נואר הם, במונחים מקומיים, משך לגמרי יוצא דופן.
בקפה נואר לא התיימרו מעולם להיות האוונגרד וחוד החנית היצירתי של הקולינריה המקומית. להיפך, התפיסה הייתה ונותרה של מקום שמיועד לכו-לם ולא צריך לבדוק את סטטיסטיקות המטבח שם לאורך שנים כדי לדעת שהמנות הכי מוזמנות הן המבורגר ושניצל.
זה האחרון, גם אם לא המציא את הגלגל ברכיביו וטעמו, הוא בהחלט חלק ממורשתו של המקום - פיסות חזה עוף דקות שחוברו להן יחדיו (אין דרך ליצור שניצל כה במימדים כאלו מחתיכה אחת מדוקקת) לכדי שמיכת ענק, זוגית שלא לומר משפחתית, שמכסה צלחת ענקית שלמה.
ויטרינות הענק מברזל שחור לצד תאורה עמומה והמון אמנות על הקירות מרכיבים את DNA העיצוב של המקום. ב-1997 זה הרגיש דנדש. היום זה מרגיש קלאסי, ביסטרואי-אירופאי, עם ארומות של ותק. לא מעצבים מקומות חדשים ככה אבל אין במקום תחושת אנכרוניזם. נעים בו.
הגענו לנואר בהרכב משפחתי ונאלצנו להמתין למעלה מרבע שעה בחוץ כי שולחננו לא היה מוכן. היה קר ומבאס בעליל. באותה נשימה, התנצלו מאוד והבטיחו לפצות. אינני נמנה עם ז'אנר "פידחתם, עכשיו מה תתנו לי?". לא ביקשנו דבר. התנצלות ולקיחת אחריות זה מספיק טוב.
הזמנו ארנצ'יני (56 שקלים), טרטר טונה אדומה (73) וסלט נואר (56). לפני הראשונות הגיע, און דה האוס, לחם עם צלחת חריפים נחמדה. הארנצ'יני, שלושה כדורי ריזוטו עם גבינות ופסטו מטוגנים, היו טעימים. זו מנה בסיסית שמגישים בכל מקום שנוגע, אפילו קצת, באיטלקיות, ושהייתה עשויה ללא רבב. המלית הייתה טעימה, לא יציקתית או כבדה מדי והטיגון דייק ולא הותיר שיירי שמנוניות בכדורים.
אין לי ספק שטרטר טונה אדומה לא היה חלק מהתפריט של נואר כשנפתחה ב-1997. כמו ארנצ'יני, גם טרטר הוא היום בבחינת הכרח, בוודאי במסעדה עם מידה ברורה של אקלקטיות כמו נואר. על שלוש פרוסות חלה קטנות צרובות עם איולי, נחו קוביות טונה אדומה קצוצות במינון נדיב יחסית, עם טעמי יוזו ונגיעת חריף עדינה. לא מנה שממציאה או מחדשת דבר אבל כזו שעשויה היטב ונעים לנגוס בה. הסלט של נואר, עם ירקות, קרעי פיתה קריספית ופטה, חשף ירקות שלא נעשתה פשרה בבחירתם, גבינה טובה ותיבול ללא עוול.
סט הפתיחה עבר, אם כן, ללא הפתעות לרעה או לטובה. המטבח של נואר השתקף ממנו ככזה שעושה את עבודתו ביעילות וענייניות. העיקריות שלנו כללו את מנות ה-Allways של המקום, אלו שכולם-כולל-כולם מזמינים - המבורגר (78), פעמיים שניצל עוף (73), פרגית בתבלינים (78) וניוקי בחמאת עגבניות (78).
מנות מסוג זה אינן חלק מ-DNA ההזמנה של כותב שורות אלו. אני מבקר במסעדות כדי להתחקות אחר המנות הפחות שגרתיות, ואלו החדשות או המחדשות. אבל לנואר לא מגיעים כדי לבדוק את "התפריט העונתי החדש" בעיקר כי אין כזה. לכאן מגיעים לבדוק את המוכר והישן, לבדוק שלא נשחק ושהמטבח ממשיך לספק את הסחורה המוכרת ללא היחלשות.
השניצל, ענק כתמיד, דק כתמיד ועם בלילה מתובלת היטב כתמיד, היה מוצלח. לא אכלתי בנואר מעולם שניצל לא טוב. יש אנשים שמגיעים לשם במיוחד כדי לאכול אותו. לא אני, אבל הוא היה אחלה. הניוקי, עם עגבניות צלויות, חמאה, כרישה קונפי, תרד ואורגנו היה חביב בהחלט. בצקניות חמודות, רוטב מאוזן, לא כבד מדי וסך הכול סימפטי בהחלט.
אלו היו שתי העיקריות היותר טובות. הבורגר לא היה רע, אבל נחת איפשהו על קרקע הבינוניות. אם השניצל והניוקי ייצגו מנות סטנדרט בביצוע שנתן בהם תחושת אפגרייד כלשהי, ההמבורגר נגע בבינוניות, קרי היה סטנדרטי ללא אפגרייד. זה לא רע, אבל נדמה שאפשר קצת יותר.
המנה הטובה פחות בארוחה הייתה הפרגיות, על פיתה דרוזית עם ירקות בגריל. הפרגיות עצמן לא יובשו אמנם אבל התיבול לקח להרבה יותר מדי בנאלי. אנחנו במסעדה לכל המשפחה אבל קצת טאץ' מתבקש בכל זאת.
כרובית צלויה בטחינה ופירה התגלו כתוספות ראויות לגמרי, סטנדרטיות אבל הפעם עם תחושת איכות ברורה. סגרנו עם עוגת גבינה בנוסח ניו יורק (49) שהייתה לא מתוקה מדי, מאוזנת וכייפית.
קולינרית, נואר הוא מסעדה גנרית. האוכל רוב הזמן לא רע בכלל בגבולות הז'אנר. מה שללא ספק מבדל אותה ממסעדות המבורגר-שניצל רבות אחרות הוא המעטפת המוצלחת. העיצוב, האווירה, הוייב האמנותי, השירות; כל אלו בונים אריזה ראויה שיודעת לייצר חוויה. לכאן לא באים, לפיכך, לטרטר הטוב בעיר אלא לארוחה שיודעת לספק לכל אחד כמעט מנה לרוחו, ללא יומרה ובתמחור מתון.
כשהגיע החשבון גילינו שההבטחה מתחילת הערב, לאחר האיחור בהכנסתנו, מומשה. הורידו את היקרה מבין הראשונות (טרטר הטונה), את הקינוח וכוס תה אחת, וצלחת הלחם-חריפים הגיעה, כאמור, על חשבון הבית. זה הוריד את החשבון ל-596 שקלים.
בצירוף המנות שהורדו (לא כולל לחם-חריפים), היה אמור המונה להיעצר על קצת למעלה מ-700 שקלים. גם זה לא הרבה לחמישה רעבים שגם שתו שתי כוסות יין ובירה אחת. מדובר בסכום שהתרגלנו להשאיר על ארוחה לשניים, לפני שירות. אז נכון, נואר איננה מסעדת שף אבל הפשוט-פשוט וחסר היומרה הזה טוב וחביב בעיני מכמה וכמה מסעדות שף בהן אכלתי לאחרונה, והיו בבחינת בזבוז זמן וכסף.
"קפה נואר", אחד העם 43, תל אביב, 03-5663018