קפה נואר

האם העיר הגדולה קטנה צריכה את כל שפע המסעדות הפזורות ברחובותיה? האם יש הצדקה לכל המקומות שנפתחים ונסגרים ללא הפסקה? האם סתם אדם רגיל צריך יותר משתיים-שלוש מסעדות שאהובות עליו כדי שיהיה לו לאן ללכת בימים המעטים שבהם הוא באמת בוחר ומוצא זמן לאכול בחוץ? התשובה היא בהתאמה, לא, לא, לא. היא לא צריכה, אין הצדקה ולא, הוא לא צריך.

המחשבות הסבוכות הללו, גרמו לנו להתעלם מכל מיני הכרזות על החלפות תפריטים דרמטיות בבארכה או בדוקסה, או מסושי חדש שמדגמן על מסלולים נעים בהרצליה והחלטנו לבדוק עיונית את אחד המקומות החביבים של מרכז העיר הגדולה. בכמה וכמה ארוחות בוקר שניסינו נשמרה שם רמה אחידה ונעימה בעזרת צלוחיות עם שלושה סוגים מקוריים של גבינה, סלסלת לחמניות מיקרו בגט, זרויות קצח, מאפה בית, חביתה או ביצה איך שתרצו, ריבה מתחלפת טעימה, סלט ירקות קצוץ וגם מיץ וקפה. פשוט ונכון.

השבוע התיישבנו במיוחד לארוחת ערב לא מתוכננת בנואר כדי לבחון שוב את התחושות שלנו. חוץ מזה גם היינו נורא רעבים, בייחוד הוא. לא הזמנו מקום, בגלל מנהג חצי מגונה של נואר לדרוש מראש מחיר מינימום של שישים שקל לסועד למזמינים מקום החל משבע בערב.
לתפריט הרגיל של נואר תמיד נוסף דף עם מיוחדי היום. מתוכו היא לקחה מרק ירקות שורש חורפי. המרק זרח בצבעי כתום ושיגר לפה טעמים של חלב קוקוס ושל ג'ינג'ר. קצת מלוח מדי אבל טעים. הוא לקח מנה של קרעי פיתה דרוזית דקיקה שגולגלו וטוגנו למיני סיגרים ומולאו בבשר טחון של כבש ובקר, על רוטב יוגורט שומי, עם נגיעות של סומאק. היה טעים והזכיר עד כמה טעמיו של אוכל ערבי אמיתי נדירים באזורים שלנו, וכמה זה יכול להיות מוצלח.

בראש מאכלי הבייסיק הקבועים בנואר עומדות באופן היסטורי כמה גרסאות של שניצל: עוף (הכי פשוט וכל כך טעים), לבן (נו, באמת) ועגל חלב (הכי יקר 56 שקל). בחוסר רגישות הוא ניצל את העובדה שבשלב הזמנת העיקריות היא המשיכה לקבל טלפונים לנייד שלה והזמין את עגל החלב לשולחן. המלצרית אמרה שמכל השניצלים זה הכי טעים.
היא שהזמינה לעצמה פסטה, גילתה את המצב רק כשמולו כבר ניצב שניצל דק דק, בגודל דרום אפריקה, עם צ'יפס עבים ופריכים וסלט ירוק סביר – אבל עגל חלב. זה אולי הבסיס הכי מוצלח לשניצל, אבל ציבורית וזואולוגית קשה להתמודד עם המחשבה על גור מהונדס שכל תכליתו היא להיאכל על ידינו. היא, מזכירה שוב ושוב שצריך להחרים את תת ענף הבשר הזה. כל בעלי החיים שהופכים למנה בצלחת לא נהנים מזה יותר מדי, אבל ילדים? הוא, שהכי אוהב חיות, אבל גם בשר, החליט מעכשיו ללכת איתה על זה.
לגופו של עגל: השניצל היה מצויין, דקיק ושונה לחלוטין מרוב השיבוטים המוגשים במסעדות ביתיות לרוב. ולמי שאומר לעצמו עכשיו "כולה שניצל", צריך להזכיר: שניצל במיטבו בהחלט יכול להיות מאכל האי הבודד, לפחות שלו. גם גרסת שניצל העוף, שניסינו לא מעט פעמים, יותר ממספקת את הסחורה אפילו באכילה חטופה על הבר הנחמד בנואר.
היא, כזכור, אכלה בכלל ספגטי, עם חצילים, עוף וזיתי קלמטה (39 שקל). האטריות היו טריות, מנה היתה פשוטה וטעימה אבל מאוד ביתית – כלומר סמיכה ורחוקה מלהיות מעודנת.

בקינוח הרגשנו הרפתקנים. אולי זקנים. בין סופלה השוקולד, שהפך לפאלפל של עולם הקינוחים, לפבלובה, שקיבלה בשבועיים האחרונים מעמד מחודש בעולם המתוקים בעקבות הטיפול המסור של שמעון ולימור ב"רק בישראל", מצאנו סברינה.
סברינה. וווששטטט, נשאבנו לאחור 15 שנה לפחות. שלא תחשבו שלא שמנו לב למבטים שתקעו בנו מהשולחנות הצדדיים. בשולחן של עשר הבנות שנראו כאילו הן בדרך לפרום נייט לא הבינו בכלל מה זה הדבר הפרה היסטורי הזה שמגיע לשולחננו. מי שכן הבין היה השולחן של שתי הבחורות לידינו, שלא התאפקו וסיננו לנו: תגידו לנו אם זה טעים. זה "כמו פעם, בקונדיטוריה לונדון" השלמנו כולנו יחד את המשפט כמו זקנים על ספסל בגן ציבורי. לעניין עצמו: הסברינה היא מנה מתוקה נורא, שגם במיטבה לא מצדיק טעמה בשום אופן את תחושות האשמה שהיא עתידה לעורר. אכלנו חצי מנה, שילמנו 240 שקל אחרי שירות והעברנו את החצי שנשאר לחברות הישנות-חדשות שלנו, בשולחן ליד.

לא צריך להכביר מילים על קפה נואר כעל מסעדה חשובה. אבל קשה להפריז בחשיבותו שמקום שאפשר לסמוך עליו שיהיה טעים, שהמנות לא יאכזבו, ושהזמזום האנושי יספק כמעט תמיד את התחושה שבא לכם למצוא כשאתם כבר יוצאים מהבית לאכול בחוץ.

"קפה נואר", אחד העם 43, טל' 5663018