יש דברים שפשוט לא מיתרגמים טוב לעברית. המונח "עגלת אוכל", למשל, נשמע מיושן, מוזנח, זול וחסר חן. Food truck, לעומת זאת, הוא שם אקזוטי, מזמין ומסקרן.
למעשה, הפוד טראק היא גלגול נדיב יותר ל"גזלן" הוותיק - יותר מודרנית, יותר שירותית, עם יותר אפשרויות ומחירים שפויים. הטרנד הפך לכל כך פופולרי, עד שבשנים האחרונות התחלנו לראות לא מעט משאיות כאלה גם במרכזי הערים הגדולות.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
בעיקרון, לפוד טראק יש באופן הגיוני דימוי של פופ-אפ, משהו ארעי שקם וממשיך לדרכו, אבל יש כמה כאלה שהוקמו כדי להישאר ואפילו עמדו במשימה הזאת. אחת מהן היא "השמורה 215", בית קפה על גלגלים בשמורת פורה בכביש 6, כ-80 ק"מ מתל אביב וכ-45 ק"מ מבאר שבע.
ביום חורף שמשי רעייתי ואני שמנו פעמינו דרומה. הצבע הירוק שמכסה בינואר אזורים שבמהותם צחיחים ברוב ימות השנה לעולם לא מפסיק להפתיע. ידענו שהפוד טראק של השמורה יהיה אחד מיעדי העצירה בדרך. שמענו רבות על המקום, כשגם במדור זה נכתב עליו בעבר. מכל כך הרבה סופרלטיבים קשה להתעלם.
יצאנו מהכביש לשביל צר שהוביל לרחבת עפר. שמש שקרנית קיבלה את פנינו, ואם לרגע חשבנו לצאת ללא מעיל, הרוח גרמה לנו לחזור במהירות לרכב. התור מנה מספר אנשים - לא מעיק אבל גדול דיו כדי לעורר עניין. החלטנו להזמין בגט עם שקשוקה כפרית (30 שקל), סמבוסק עם גבינה (22 שקל) ואת הקפה של בני (12 שקל). בני, יש לציין, הוא בעל הדוכן והאיש שהקים את "השמורה 215".
האווירה היא משהו שניתן לציין לחיוב עוד לפני הביס הראשון. בני ושתי הנשים העובדות איתו הם צוות יעיל וחמים, נחמדים באופן יוצא מהכלל, וניכר שהחום הזה פשוט בא להם טבעי. האור הקורן מהם משפיע גם על המבקרים, שכולם נותרים מנומסים ורגועים, בלי צעקות, בלי "איפה המנה שלי?". כיף לקבל שירות כזה וכיף להיטמע באנשים הללו.
אבל אז מגיעים לחלק של האוכל. וזה כבר סיפור אחר.
למרבה הצער, אני לא שותף למחמאות המופלגות שמוצגות בגאווה לצד המזנון. השקשוקה גנרית במיוחד, עשויה משתי ביצים ומרסק עגבניות בלבד, חסרת חן, ייחודיות ומרכיבים שהיו משדרגים אותה לרמת מאכל פחות בנאלי (אפשר להזמין אותה עם חומוס, אבל שקשוקה אמורה להיות טובה בפני עצמה).
לסמבוסק מביך לקרוא סמבוסק, זו פשוט לחמניה עם קצת גבינה בולגרית שאפילו לא חוממה היטב. הקפה, מקור הגאווה של המקום, סביר. שתינו טובים יותר ופחות, ובסך הכול הוא לא הותיר חותם.
לפני כתיבת הטקסט הזה התלבטתי אם לכתוב את תחושתי האמיתית מהארוחה הבינונית שחווינו, או להעניק הנחת נחמדות לאנשים הטובים שעובדים בשמורה. עד כמה שהבחירה נשמעת קלה, היא לא.
מחד, מדובר פה בפרנסה של אנשים שעושים את מה שהם עושים כבר עשור ומקבלים הרבה מאוד מחמאות, וכנראה שיש לכך הצדקה. מאידך, מבקר אמור לתאר את החוויה הקולינרית האמיתית שלו ולא לרפד ולטשטש אותה במילים חביבות. וברמה הקולינרית זה לא היה אירוע לספר עליו לנכדים.
אז כמ"א יצא?
בסופו של דבר כן מצאתי סוג של שביל זהב. במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות בסולם 1-10) אומר שהמחיר והכמות סבירים, אבל רמת האוכל מורידה משמעותית את הציון. הייתי מסתפק ב-6, אבל עדיין חשוב לי להדגיש את החוויה שמסביב, להעניק בזכותה נקודה נוספת ולתת 7.
כל אחד יעשה את החשבון שלו. אם חשוב לכם לעצור ולהתרענן במהלך נסיעה ארוכה, לספוג אווירה ולקחת משהו לדרך בלי מחויבות, השמורה 215 היא בהחלט תחנה נחמדה לעשות את זה. אם אתם באים רעבים - ובכן, עדיף שלא תבואו רעבים.