בקאפיקו: שמונה שנים היא הסוד האיטלקי הכי שמור בתל אביב. הגיע הזמן לספר

ערב חמישי, וכבישי מרכז תל אביב עמוסים כל כך עד שאתה מחליט לדחות את המתבקש (ככה זה תמיד, רכבת קלה, חולדאי, אבק, וולט) ולנסות לבדוק את המתפרץ.

גיגול קצר חושף הפגנה ארוכה, וצירי התנועה נצבעים במקביל בגוונים שהיו אדומים בוהקים עוד לפני שכולם החליטו להיכנס לצומת יחד, ויהי מה.

מה שיהי הוא פקק שמוציא ממני - אפילו על דו-גלגלי - צעקות ארוכות ועצבניות לתוך הקסדה, וניווט פיראטי ובונה שרירי זרוע בדרך ליעד.

חצי שעה משוגעת לאחר מכן, ודקות ספורות בלבד לפני איחור מביך, אני פותח את הדלת המסיבית של בקאפיקו, ונכנס.

כולם בדרך, אז המסעדה חצי מלאה חצי ריקה, ובעיקר ממתינה. יש מקומות שהיו נכנסים מהסיטואציה הזאת היישר לפרפור חדרים, אבל כאן מחייכים בהבנה. "אנשים התקשרו בלחץ שהם מאחרים", סיפרה מאוחר יותר נעמה, מנהלת שהיא הרבה יותר ממנהלת, "אז כל השעה האחרונה אנחנו בעיקר מרגיעים, אומרים להם שייסעו בזהירות, ושאנחנו מחכים בסבלנות".

בחוץ נווה צדק, בפנים נווה צדק באיטלקית. התנועה זורמת כסדרה.

ציון פרג'ון, טריפוליטאי שאומר לכולם שהוא איטלקי, כהגדרתו, גר בשכונה כבר יותר מ-25 שנים. הוא נגע בה עם אוקינאווה הסמוכה ויצא בה להרפתקה טעימה עם דיטה בורנשטיין, עד פרישתה של כוהנת הקבבונים התל-אביבית. שלושים יום לאחר מכן, הוא כבר האכיל אנשים ב"בקאפיקו" וסיפר לכל מי שביקש תרגום לשם על ציפור שיר באיטלקית.

"הבניין היה אמור להיהרס, ולא יכולתי לראות את זה קורה", שיחזר, "עבדנו קשה ופתחנו, ואני קיבלתי בחזרה את האי השקט שלי במטבח, ואת האהבה שלי - לעשות אוכל, ולארח אנשים".

שמונה שנים מאז, והשכונתית הכי מקצוענית בעיר חוגגת חורף נוסף, ויום הולדת נוסף, בתפריט שהוא בו-זמנית מסיבה ואי-מסיבה. או במילים אחרות - אוכל טעים, וכל השאר פחות חשוב.

יש כאן, למשל, סשימי מוסר ים, אבל לא כמו שאכלתם בכל מקום, אלא עם קרם ערמונים חם שהוא בבחינת כירבולית, יש אנילוטי מסקרפונה וחציל שרוף, עבודת יד כמובן, עם רוטב חמאה חומה, יין אדום ושום קונפי, וגם כדורי קרבונרה, הלחם מילולי שמהמם אותך כבר מהכתוב, ואז חוזר לקיים את פנטזיית הספגטי המטוגנת במלואה.

לאלה מצטרפות מנות שמדברות "חורפית" שוטפת, מפולנטה ועד מחבתות פטריות עמוקות טעם, מסינטה ופטוצ'יני ועד תבשילים ארוכים שאולי לא ידעו מה צופן חורף 2023, אבל כן ידעו שברקים ורעמים מגיעים לעתים מכיוונים לא צפויים.

החגיגה הזאת מצטרפת כמובן לתפריט הקבוע של "בקאפיקו", זה שיודע פסטה ופיצה, בוראטה ופנצנלה, קרבונרה קרמית וארנצ'יני פריך ומתמסר כאחד.

"רצינו ללכת בין הטיפות, להרים ספיישלים ולבחון את התגובות של הקהל שלנו", סיפר פרג'ון, "הפולנטה יכולה להיצמד עכשיו לסטייק וציר בקר, אבל בקיץ היא תהפוך למנה אחרת לגמרי, עם פטריות ואספרגוס, למשל".

אלה וגם אלה, לרבות קוקטיילים משוקשקים היטב ומתוכננים היטב (לכו על "פלרמו אוזו" עם שקדים ותה ירוק, חופשה איטלקית-יוונית בכוס גבוהה) וקינוחים שנעים מהקלאסי (טירמיסו) לבקרוב-קלאסי (כנאפה), מעגלים חוויה שאיכשהו משגשגת כל הזמן הזה מתחת לרדאר, בבחינת סוד שכונתי שמור עד כדי קנאות.

"חשוב למסעדה לדעת מה היא ומי היא", מתאר פרג'ון,"אנחנו נגישים, אנחנו רציונליים, והתפקיד העיקרי שלנו, כמו שאני רואה אותו לפחות, הוא לתת לאנשים אוכל טוב".

"בקאפיקו" לא משתמשת בתפיסת העולם הזאת כמשקולת דריכה במקום, אלא יוצאת וחוקרת, שואלת ומשתפרת, משרטטת כל העת משולש שקודקודיו סיציליה, קזבלנקה וטריפולי, אבל בסיסו ישראלי. זה אולי בלתי אפשרי טריגונומטרית, אבל מאוד ממשי קולינרית.

"זה הבייבי שלי. בצהריים אני בים, ובערב אני מאכיל אנשים" תיאר פרג'ון, "תמיד אנחנו פה, תמיד יראו את הפנים שלנו. מבחינתי זה כמו שבאו אליי הביתה".

הדרך החוצה מסמנת בבירור את סוף אותה הפגנה, ואת סופם (הזמני) של הפקקים. משמאל, ממש לפני הדלת, חוגגת שישיית חברים בדיוק את זה, וגם כמה דברים אחרים כנראה. מאוחר יותר, אני מבין מנעמה שמדובר בשולחן קבוע, שמוזמן כל חמישי בשמונה וחצי עבור אותה חבורה. הם, אני מניח, כבר לא צריכים הרבה כדי להרגיש בבית. כל השאר רק צריכים לפתוח את הדלת, ולהיכנס.

"בקאפיקו", שבזי 49, תל אביב, 03-6021111