שבת בצהריים, לא בדיוק שעת המשלוחים העמוסה ביותר בשבוע, והמדרכה מחוץ לאמריקה בורגרס נראית כמו פיט-סטופ במסלול מירוצים שאפשר להיכנס אליו רק עם חולצה בצבע תכלת או כתום. חלון הטייק-אווי עובד בהתאם. "הזמן כאן" מצדו השמאלי, "פיק-אפ כאן" מצדו הימני, ובאמצע קונסטרוקציית מסילות הזזה שאפשר היה מזמן לוותר עליה כליל, ופשוט לפתוח אותה באופן קבוע.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
שמונה שנות המבורגר יציבות ואמינות, ובהן שנתיים לפחות של קורונה שזיקקה עוד יותר את כל טעמי היציבות והאמינות הזאת, יעשו לך את זה. עוזר גם שנקודת הפתיחה הייתה גבוהה מלכתחילה, ושזה אחד המקומות הבודדים בעיר שעומד בתנאי הבסיס של החוזה הבלתי כתוב בין מקום לסועדיו, שהוא אני יודע מה אני מקבל, אני יודע מה יהיה הטעם ואני יודע כמה זה יעלה לי, תודה.
שמונה שנות המבורגר בתל אביב. פלא שגם הם רצו פופ-אפ?
משהו דיגדג. אמריקה
מוסד ההמבורגרים הזה לא עצר אף פעם כדי לחגוג, לא תיחזק יומנים ולא נזקק למסיבות, מאולצות או טבעית. הוא פשוט עבד, כמו שותפיו (טלי פל, רועי הנדלס ותמיר לוי), שמר על תפריט קבוע וכמעט נטול טלטלות, והמשיך לצעוד תוך שהוא נשאר במקום רק במונחים נדל"ניים, לא יותר.
ובכל זאת, משהו דיגדג. "ספיישל בשביל הלקוחות, וספיישל בשבילנו", מגדירים פה את המהלך. יש מקומות שהדבר היחידי הקבוע בהם הוא שכל פעם יש משהו אחר. ויש את מה שהולך פה, עם החלטה שקולה לחגוג, עם מתיחת תאריכים לכדי חודש שלם, ועם תפריט שלבדו יכול להחזיק אתכם פה לאורך כמה ביקורים.
זה לא פופ-אפ, זה אמריקה.
מדובר, בגדול, בתפריט סליידרים והפתעות עם מבטא אמריקני בולט, שיוגש במהלך חודש יולי במקום (בלבד, לא במשלוחים ולא בטייק-אווי, על בסיס החלטה שנועדה להזריק קצת עניין ולחגוג עם הלקוחות שמגיעים), ולצד התפריט הרגיל.
יש כאן חמש גירסאות, כולן מתחילות בצירוף שתי קציצות בנות 100 גרם כל אחת, ונגמרות בהר של מפיות שנערמו על השולחן - הקלאסי ("לאלה שרוצים לחוות בלי משחקים") מגיע עם עגבניה, מלפפון חמוץ וחסה, "ניו יורק צ'יזבורגר" מחבר גבינת צ'דר, רוטב אלף האיים שמוכן במקום, בצל סגול מהפלאנצ'ה, עגבניה, מלפפון חמוץ וחסה, "קארנה בורגר" עורם בשר מפורק, סלסה ורדה ומיונז צ'ילי, "אינפקטד מאשרום" כולל גאודה, פטריות, מיונז כמהין הום מייד ורוקט, ואילו ה"פרנץ' בורגר" משתולל עם גבינה כחולה, ריבת בצל ומיונז-חרדל. מחיר: 56 שקלים לסליידר, 69 שקלים כולל צ'יפס, 75 שקלים לתוספת של שתייה קלה.
נתחיל בהתחלה, שהיא השם. סלידירים מוגשים לרוב בתצורה קטנטנה, כצמד או כטריפל כריכים מיני שאפשר לחלוק, אבל לרוב לא יותר משניים-שלושה ביסים ונגמר. זה ממש לא הסיפור כאן.
מה שמגיע באמריקה הוא פשוט די-קונסטרקציה של ההמבורגר הרגיל (והגדול) שלהם, במשקל 200 גרם, לשתי קציצות דקות. הרכב הבשר מעט שונה, אופן הצלייה מעט שונה, והתוצאה לא מעט, אלא מאוד, שונה.
זה לא סמאש, אלא פשוט דאבל-הנאה, עם אפשרויות הנדסיות מגוונות יותר, שגם בהן הושקעה מחשבה. בסוף, אתה מקבל על מגש מנה אחרת לגמרי, מאותם ידיים. מי שאכל פה כבר בעבר - ומי לעזאזל לא אכל פה כבר בעבר? - אמור להתרגש רק מהמילים האלה בלבד.
ראשון, נקרע הנייר שעטף את ה"ניו יורק צ'יזבורגר", ופתח בחווית אכילה שידועה כ"אי אפשר להוריד אותו מהידיים". חלק גדול מהסיפור הוא הטעם, השילוב הקלאסי של בשר וגבינה, והרבה משניהם, והעסיסיות המופרזת, כמעט פלילית במאפייניה. חלק גדול לא פחות הוא החשש שאם תוריד אותו מהידיים, הוא ייחטף. ראינו כבר דברים גרועים מעין אלה בעיר הזאת.
ה"קארנה בורגר" מגיש לך לפה עוד יותר קרניבוריות, כשהוא מעמיס בשר מפורק בין שתי הקציצות, מורח שכבה יפה וירוקה-בוהקת של סלסה, מתבל במיונז צ'ילי בעל נוכחות, ונותן בתמורה מין רישיון לצלול, ראש קודם, למעין פיאסטה תבשילית שאיכשהו נכלאה בין שתי לחמניות, ורק מחכה להתפרץ.
האחרון שנטעם היה ה"פרנץ'", משחק טעמים בורגרי מוכר ומתבקש, שהרבה פעמים מגזים והולך צעד אחד או שניים רחוק מדי. לא כאן. כאן לקחו גבינה כחולה ושיחקו איתה מספיק בשביל שיהיה אפשר למרוח אותה בין הקציצות. מלמעלה, ולפני הלחמניה הרכה, יש ריבת בצל מתקתקה אך לא מתוקה, והכול תוך מחשבה על חיתוך השיניים, מגע השפתיים, והנשיקה. התוצאה היא, ובכן, הכי פרנץ' שאפשר. משהו שכל מדינה אחרת הייתה מקלקלת, ובצרפתית (אמריקאית) פשוט עובד.
חגיגות יום ההולדת של אמריקה סירבו לעצור בהמבורגרים עצמם, כי מסיבה.
כבכל קיץ, מכונה גדולה מערבבת מרגריטה (32 שקלים) מאחורי הקופות, ועושה את זה ככה שכדאי להזמין צמד מראש. הפעם הוכנסו פנימה אבטיחים ורום, רק כדי לצאת בדיוק בזמן - ברד שמאפשר לשתות ולא לשחק, ואז לשחק ולשתות עוד - ובדיוק ברמת האלכוהול הנכונה (לא להפיל, רק ללוות אותך לתוך הקיץ).
בסוף, יגיע גם מילקשייק וניל עם סירופ שוקולד או סירופ דובדבני אמרנה (24 שקלים), מתוק וסמיך, מתנגד בתחילה ואז נכנע. ואני כמעט בטוח שאני עדיין מדבר על המילקשייק.
כל הסיפור הזה, חגיגות ותפריטים וסליידרים ומה לא, צפוי להתפוגג לאוויר בעוד חודש, אבל כבר עכשיו ניתן לזהות בקיעים בעמידה האיתנה, ודיבורים מנחמים על כך שחלק מהמנות אכן ייכנסו באופן קבוע לתפריט, בטח לאור התוצאה, ועוד יותר לאור הביקוש בצפוי.
גם זה, כשחושבים קצת, הכי טבעי שיש, והכי אמריקה.
פופ-אפ סליידרים של אמריקה בורגרס, בישיבה במקום לאורך יולי, אלנבי 112, תל אביב, 03-6581705