פרא נפתחה לפני קצת למעלה משנתיים בחלל שאכלס קודם לכן את קפה נורדוי. אל נעליו הגדולות של עינב אזגורי, שהוביל את נורדוי, ותחת בעלי נורדוי הקודמים, נכנסו אביעד פלד ואורי שטיינברג, שהגיעו מהוטל מונטפיורי הסמוכה.
בדיוק כשם שנורדוי לא היה "עוד מקום", פרא נבנתה כמסעדה שעושה ככל שביכולתה שלא ליישר קו עם הגנריות התל אביבית הטיפוסית, ולהיות מסעדה עם אופי וייחוד.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
בחלל בינוני, שלא עבר שינוי ניכר בהשוואה לגלגולו הקודם, עם בר דומיננטי ומספר שולחנות לישיבת חוץ, העמידו פלד את שטיינברג תפריט שתשתיתו צרפתית והטיותיו מקומיות. זו לא מסעדה שהלכה מראש על המצאת גלגל אלא על איכות בסיסית עם דגשי יצירתיות מתונים; מעין ביסטרונומיק מקומי, עם כבוד לתרבות היין.
בפתיחתה, לפני קצת יותר משנתיים, רגע אחרי המגיפה, הצטיירה פרא כאחד המקומות החדשים היותר מוצלחים בעידן הפוסט קורונה וכהבטחת אמת. שנתיים אחרי, חמושים בזיכרון מתוק, יצאנו לשם כדי להתרשם כיצד מתנהלת אותה הבטחה.
הגענו לפרא בשעת ערב מוקדמת, לעת שקיעה. אין נעימה ממשבצת זו בעיני, במקומות מרובי ויטרינות, שאור גדול שוטף אותם. זה היה אמצע שבוע, לא חמישי ולא שישי שמלאים תמיד מטבע הדברים, ושמחנו לגלות שבהדרגה המקום - פנים, בר וחוץ - מתמלא לגמרי. במקום כמו פרא, שנמנע מקריצה למכנים משותפים רחבים, זה כלל לא מובן מאליו.
החשש הגדול שלי לפני שנתיים היה שמדובר במקום עם יותר מדי אופי וייחוד, מהסוג שהסצנה לא תוכל להכיל לאורך זמן. המשך קיומו ורמות עומס גבוהות יחסית בו הן בבחינת הפתעה משמחת באמת.
בסיס התפריט נותר כשהיה. הוא יומי ומשתנה, יש בו כמה מנות עוגן שממשיכות מראשית הדרך והוא מודפס על דף עם חלוקה בין מנות פתיחה קטנות יחסית ומנות בינוניות עד בינוניות פלוס. התחלנו עם טרטר אינטיאס (72 שקלים) וליטל ג'ם עם גבינת בושה (72) לצד מנת לחם (24).
מנת הלחם, מקמח חורסאן, עם חמאת פיצוחים וחציל מוחמץ, הייתה מוצלחת ממש. הלחם עצמו היה טעים, חמאת הפיצוחים לא סטנדרטית והחציל המוחמץ חריף ומקומי. רגילים לכמה פרוסות לחם עם שמן זית וקצת עגבניות מגורדות בתמחור המתקרב ל-30 שקלים ואף עובר אותו? מנת הלחם הזו מייצגת טייק אוף אמיתי על כל זה. ואם מנת הלחם משקפת את הגישה הבסיסית במטבח, זו של פרא מעידה על העמדה העקרונית שם, שבשום אופן לא מיישרת קו עם הזרם.
טרטר האינטיאס, על קונכיות תפוח אדמה קטנות, עם תיבול מינימלי לדג הטוב, קרם פרש, עלי חסה וכוסברה ונגיעת חריף קטנה, הייתה פתיח חמוד. ביס וחצי לכל סועד של עידון ודיוק, ללא יומרת יתר אבל עם כל האיזונים המתבקשים.
במנת הליטל ג'ם היו מיני עלים טריים מאוד, גבינת בושה צלויה, ריבת ענבים לא מתוקה מדי ופרוסת לחם שיפון דחוס ומרוכז. כמו בטרטר האינטיאס, מדובר במנה שיש בה פשטות, ניקיון, דיוק ואיזונים נכונים. עוד פתיח חביב.
עדיין מככבות. הכנפיים הממולאות של פרא
הסבב השני כלל רוסטביף (76) וקלמרי חריף (92), הרוסט מקטגוריית הפתיחים והקלמרי ממנות ההמשך.
הרוסטביף לא היה במתכונת הקלאסית של בשר אדום מאוד מהתנור, חצי נא וחתוך לפרוסות דקות. זו הייתה בעצם מין ורסיה פרטית שמרפררת לוויטלו טונאטו, מנת הים-יבשה הצפון איטלקית. הבשר היה כבוש, אדום אבל פחות, המון זרעי עגבניה, צלפים ושאלוט היו שם, וגם נגיעות טונה-אנשובי, שלקחו את המנה למחוזות אחרים לגמרי. אם הפתיחים היו חביבים וחמודים זו כבר הייתה מנה טובה ממש, עם יד בוטחת ואמירה ברורה.
מנת הקלמרי המשיכה את אותו קו. אלו לא היו הקלמרי הצרובים, עם סביבת הטעמים הים-תיכונית הקלילה הטיפוסית, שאליה אנחנו רגילים כאן. הקלמרי עצמם הושרו בשמן צ'ילי, נצרבו בגריל פחמים ושהו בתוך רוטב חום כהה, עם שומן חזיר, פלפלים, כמון וכוסברה. גם זו הייתה מנת ים-יבשה, שסחבה לדרום ספרד, והיו בה עומק, רוחב, עושר, חריפות לא מבוטלת, כוח רב ושוב, אמירה ברורה.
מי שמחפש עוד אוכל תל אביבי גנרי לא ימצא את זה כאן. גם אם הייתה חורפית משהו, בשל הכובד שלה, היא הייתה טעימה ממש ואכילה בשניים אפשרה לה לא להעיק על המערכת.
שמרנו מקום לכוכבת ארוחת הביקורת הקודמת, מנת כנפי העוף הממולאות (86) ובחרנו בה להיות האחרונה לפני הקינוח. לא הצטערנו. שתי כנפי העוף פורקו מעצמותיהן ומולאו בפרגית קצוצה ועשבים. ברוטב היו ציר עוף והדרים ולטבילה הוגש מין רוטב חמצמץ-חריף, וריאציה על תטבילה - רוטב החומוסיות העממי - בצירוף נגיעת טרגון.
הכנפיים נצרבו בגריל וניכר בהן מגע מעושן. המלית הייתה מעודנת אך רבת טעמים, ציר העוף וההדרים נתן מגע אירופי קלאסי וה"תטבילה" נתן צביטה נוספת. עוד מנה לא סטנדרטית בעליל ומלאת חן.
סגרנו עם טארט לימון ופיסטוק (49) טוב ממש. בצק טוב, קרם קליל, לימוני במידה, לא מתוק מדי וטוב.
זו הייתה ארוחה מהנה. כאמור, אף אחד בפרא לא יורה יומרני וגבוה מדי. היצירתיות קיימת אבל היא מידתית ומדודה, רק עד לנקודה שבה נמנעים מליישר קו עם הגנרי והבנלי.
האוכל לא מנסה להיות "גדול" אבל יש בו המון איכויות ויותר מזה - המון אופי. גם המקום עצמו כזה. מצליחה להתקיים בו מזיגה בין מוקפדות אירופאית משהו, מאוד לא מזיעה, למידה של נינוחות נונשלאנטית כיפית, בצירוף תרבות יין ואלכוהול ראויה להערכה. רף התמחור - 468 שקלים לאוכל המתואר כאן, לפני שתייה ושירות - מאופק וסביר.
יש משהו ענוג ונעים כל כך במקום הזה, שכאמור הצלחתו הרבה גם שנתיים אחרי הפתיחה בתנאי שוק רחוקים מאופטימליים אינה מובנת מאליה כלל. הלוואי שימשיכו להצליח.
פרא, נחלת בנימין 27, תל אביב, 050-3339900