אלה היו הימים האחרונים של חופשת סוכות. כבר ראינו את כל ההצגות, קראנו את כל הספרים ועשינו בינג' של כל הסדרות בקטגוריית הילדים של נטפליקס. בלי יותר מדי מחשבה, החלטנו לנסוע לבקר את החברה מיטל בעוטף עזה.
ברכב היו אבא ושתי ילדות בנות 4 ו-7. כל אחת מהן, למרות גילן הצעיר, כבר חוותה ארבעה סבבי טילים על הבית שלהן במרכז ישראל. המילה המפורשת "עזה" הייתה טריגר ל"סכנה" מבחינתן, כבר אז, כמה ימים לפני 7 באוקטובר.
הקיבוץ של מיטל מרוחק כקילומטר מהגדר. הדבר הראשון שעשינו כשנכנסו אליה הביתה זה לשאול איפה נמצא הממ"ד. מיטל צחקה והסבירה שאין מה לדאוג. בת ה-7 שאלה אותה למה היא בחרה לגור במקום כל כך מסוכן, ומיטל הסבירה לה שהיא עשתה את זה בגלל אהבה. זו הייתה תשובה מצוינת. הילדה לא יכולה להבין את השנאה שגורמת לאנשים שהיא לא מכירה לירות עליה טילים, אבל אהבה - לרבות אהבה שגורמת לך לעשות דברים לא שגרתיים - זה בהחלט דבר שהיא מבינה.
"שנשב יחד על צלחת חומוס". החומוס של טחינה
הילדות רצו בשבילים של הקיבוץ, שיחקו עם הכלבה עמליה על הדשא, ליטפו את החתולה רותי, התנדנדו על הערסל ושתו מיץ תפוחים. זה היה יום יפה. ברחבי הקיבוץ מפוזרות המון מיגוניות מפני רקטות. השתמשנו בהן כדי לשחק מחבואים. באחת מהמיגוניות הבחנו בקן צרעות ויצאנו מיד. מיטל אמרה שהיא מעדיפה לקחת את הסיכון שלה מול חמאס מאשר להתמודד עם הפחד הלגיטימי שלה מצרעות. זה היה חמוד ותמים.
לארוחת צהריים הילדות ביקשו לאכול פלאפל אז נסענו לשדרות. חנינו ליד תחנת המשטרה המקומית (שמאז כבר הפכה לסמל) והלכנו לאכול במסעדת "החומוס של טחינה". הילדות התלהבו ממנת "הרמזור" המפורסמת: שכוללת מסבחה מעוטרת בטחינה, רוטב פטרוזיליה ירוק ורוטב עגבניות ושום כתום-אדום. לשמחתי החומוס היה לא רק יפה, אלא גם ממש טעים.
הזמנו 10 פלאפלים לשולחן, הביאו לנו 20 עם חיוך של "עלינו". זה החיוך הנדיב שגורם לך לחזור בסוף, וגם האדים של הכדורים שמעידים על טריות בלתי מתפשרת. גם הצ'יפס היה נהדר, עם איזון מושלם בין החיתוך השמנמן של תפוחי האדמה לבין הקריספיות הזהובה שמתנפצת עם הביס הראשון. היו שם המון ילדים אבל לא היה רעש. סימן קלאסי למקום בו הילדים אשכרה נהנים מהאוכל.
נרשם בסוף גם קינוח טבעוני טעים וזול, שהשאיר את כל החוויה המפוצצת עם חשבון מפתיע לטובה. נפרדנו לשלום מהמלצריות הנחמדות ונסענו חזרה לתל אביב. בדרך, הבטחנו לעצמנו, נהפוך את הביקורים האלה בקיבוץ השקט בעוטף עזה לשגרה. איך זה נגמר, בסוף, כולם יודעים.
כמה ימים אחרי הביקור שלנו ב"חומוס של טחינה", נבזז והושחת המקום על ידי מחבלי חמאס. תומר, אחד מבעלי המסעדה, חולץ עם משפחתו מהממ"ד שבביתו בכפר עזה. הוריו של שותפו שי, קית' ואביבה סיגל, נחטפו לעזה. אמו הוחזרה לאחר 51 ימים, אביו בן ה-64 עדיין בשבי. במקביל לכאב על הטבח של 7 באוקטובר, הפינוי מהקיבוץ והחשש מגורלם של החטופים, קיים גם החשש הטבעי מפני עתיד העסק המשפחתי.
נכון לכתיבת שורות אלה, 2,355 תומכים גייסו 426 אלף שקלים במסגרת ההדסטרט "גרגר של תקווה", שפתח הבעלים תומר עדס. בתמורה לתמיכה, מוצעות תשורות בצורת מנות במסעדה, שאותן ניתן לפרוע בסניפיה בירושלים ובאר שבע, או כמובן בסניף בשדרות, כשיקום מחדש.
את התשורה הזאת ניתן גם להמיר בתרומת מנות לחיילים, ובכך למעשה ליהנות ממצווה כפולה. יעד הגיוס ההתחלתי היה 150 אלף שקל. הוא הושג במהירות שבה החומוס שלהם מתחסל. יעד ההמשך עמד על כפול מזה. גם המנה השנייה החזירה צלחת נקיה לגמרי. מיעד העל, חצי מיליון שקל, הושגו 85%, והיום האחרון של המיזם החשוב והטעים הוא גם ההזדמנות שלכם לסגור פינה, ולעזור. בקרוב הרי נחזור לבקר את מיטל, ונאכל איתה חומוס. זה לא נגמר, כולם יודעים.
החומוס של טחינה, מסעדות בירושלים, באר שבע ובעתיד שוב בשדרות