מאז שעברתי לשכונה שיש בה אחוז גבוה של צעירים ורעש כייפי של בילויים, התחלתי להרגיש את מה שנקרא: פומו (Fear Of Missing Out). לפעמים בא לי לצאת מהרגע להרגע, גם באמצע הלילה, לא תמיד החברים שלי זורמים איתי, ותהיתי לא פעם איך זה יהיה לשבת פה בבר לבד, לשתות משהו קטן, לדבר עם אנשים או סתם לקרוא ספר בטלפון.
בנסיעות שלי לבד, בלית ברירה גייסתי אומץ ויצאתי כל ערב. עשיתי את זה בפריז, עשיתי את זה בברצלונה, עשיתי את זה אפילו בבר קוקטיילים מוזר בצ'יינה טאון בלונדון, תמיד הכרתי אנשים חמודים מאד שהפכו לחברי פייסבוק שלי אחר כך. אז למה לא לעשות את זה בתל אביב?
"ישיבה על בר זו הוויה גברית ביסודה" אמר לי מישהו לא מזמן, כשסיפרתי לו שאת הפעולה הבסיסית הזו, אישה כמעט ולא יכולה לעשות לבדה.
זאת אומרת ברור שהיא יכולה. אנחנו יכולות הכול. אבל לכי תסבירי שלא כל ישיבה על הבר לבד מזמינה פיק אפ. כמעט כל הכתבות בנושא מדברות על לצאת לבד ולחזור ביחד. אבל לפעמים אנחנו סתם צמאות ורוצות לנקות את הראש בלי שיפריעו למחשבות שלנו.
סנסר ושניצלונים
כשגרתי בצפון החדש המנומנם של תל אביב, לא היה לי אכפת אם אני לא יוצאת לפעמים גם שבועות. וגם אם לא היה לי עם מי לצאת, כי לדברי חבריי התל אביביים: "את גרה רחוק" (ממרכז העיר).
תמיד הייתי מוצאת משהו לשתות על הגג של החברה שגרה ממול, או שהייתי יורדת ל"לילי רוז", הבר השכונתי של נתן ועמיחי באבן גבירול 148, שהיו שומרים עליי, כדי לשבת בהפי האוור, על בירה,כוס פינו ג'ריג'יו או שאבלי עם קוביית קרח.
הקריטריון המנצח מבחינתי: כשאישה מתיישבת לבד על הבר, לא שואלים אותה אם היא "מחכה למישהו", אלא מציעים לה תפריט. זה קרה לי בבר של ברבוניה למשל בבן יהודה 192. ואולי זו לא חכמה כי מי שעומדות מאחורי הבר הן נשים בלבד.
אחרי שהזמנתי גינס מיד שאלו אותי אם אני גם רוצה לאכול. אגב, לא ישבתי בפינה בכוונה. אני לא בעונש. שמתי לב שכמה ברי יין באירופה יש בכוונה מספר אי זוגי של כסאות כדי לא ליצור מצב לא נעים של "כיסא ריק". אישה או גבר, זה לא ממש משנה.
זה קרה לי גם בבר המיתולוגי והמחודש "הכוסית" בכיכר רבין, מלכי ישראל 5 ליתר דיוק, שהפך למעין ורמוטריה (אכתוב על הטרנד הזה בהמשך). אני בטוחה שמי שייסד את המקום המקורי, יהיה גאה במה שנהיה ממנו. הזמנתי כוס יין, ולא שאלו אותי אם "אני רק מחכה?" או "תשתי משהו בינתיים?", למרות שכבר הכנתי תשובה מעולה: ה-"בינתיים" הוא ההווה.
בבר היין "רובע" ברחוב דיזנגוף 196, מזגו לי סנסר בלי לעשות עניין. רק צחקו עליי כשביקשתי גם צ'יפס ושניצלונים. קצת בצדק אחרי שהזמנתי את היין הכי יקר בתפריט.
עוד בוואלה!
רוב נשי מאחורי הבר
את "לילי רוז" כאמור, כבר הזכרתי וזו לא חכמה כי הם מכירים אותי יותר מעשור. אבל זו הזדמנות לפרגן ולספר שהסיבה שהם הפכו לחברים, היא שכשהייתי דיירת חדשה בשכונה הקודמת, הם קיבלו אותי לבד על הבר בזרועות פתוחות ושמרו עליי מכל מיני כאלה מוזרים של צפון תל אביב.
לאמיצות או למי שאוהבות יותר רעש ו-וייב מועדוני אבל עדיין שכונתי: פוסטר בר בשלמה המלך 38. יש להם הפי האוור טוב. הברמן שאל: "אז לבד?" עניתי "כן", ענה "וואלה סבבה", מזג לי שני צ'ייסרים וקיבל מקום של כבוד ברשימה.
ואיך אפשר בלי "עמירם", התערוכה 8, שממש כדאי לציין לטובה. גילוי נאות: אני שם כל הזמן. וגם כאן, רוב נשי מאחורי הבר. ואם תשבו שם יחד או לבד בין כל הקבועים בכל שעה שהיא, תצאו עם חוויית שתייה מעולה, וים של סיפורים.