מחזיקים מעמד: הברים הוותיקים בישראל נלחמים על השגרה

אני יושבת עם המרואיינת הראשונה שלי, חגית קוטון, הבעלים של הבר המיתולוגי 'עמירם' בצפון דיזנגוף שקיים כבר 47 שנה, לשיחת יחסינו לאן. יחסינו עם המדינה המתפוררת, עם הבלגן בנשמה ועם מצבו של תחום האלכוהול בישראל.

חגית שהגישה גינס מושלמת ללא מעט לקוחות, שמעה לא מעט סיפורים, ועזרה לרהיטי העץ המנחמים לספוג לא מעט חוויות, לא מאוד אופטימית. נדרשו לי המון ניסיונות לשכנע אותה לשבת לשיחה, היא לא אדם שמרגיש נוח במצבים כאלו, אלא אם היא מאחורי הבר.

"יש פסימיות באוויר", היא אומרת בקול שקט, "הפעם אין מושג מה יהיה מחר, אין מפה לקרוא. אני לא יודעת אם עובדים מחר או לא - ברמה כזו. וזו תחושה לא נעימה. למזלי הלקוחות הקבועים באים, הם בעצם קבוצת התמיכה הקבועה, כמו שאני קוראת להם, שתמיד באה לא משנה מה קורה בחוץ, אבל כרגע כל יום אנחנו חיים את היום, אולי מחר תהיה מלחמה, אולי יקרה משהו. הכול השתנה ובמהירות".

"המצב בחוץ לא מעודד, אנחנו לא מאלו שעושים שינויים בגלל מצב בטחוני, אנחנו תמיד אותו הדבר וחשוב לנו לייצר יציבות ועקביות כמו שזה חשוב ללקוחות שלנו. כמובן שעובדים כרגע פחות, התחלנו בלפתוח עד שש ועכשיו כבר פותחים עד תשע, מנסים לייצר שיגרה, גם לנו וגם ללקוחות - זה משהו שהכרחי, שכולנו וזקוקים לו. אבל האנרגיה שונה, גם אצל הקבועים, אוכלים פחות, אוכלים יותר מטוגן, שותים פחות, וזה לא בקטע כלכלי, אני מרגישה את זה בזמן השיחות, זה נטו מסיבה מוראלית."

"אנשים באים כי עמירם הוא בית, קטן ומנחם, עוטף, פחות באים כדי לפתוח שולחן או לחגוג אלא יותר לא להרגיש לבד. אני כן שמחה שעדיין נכנסים חדשים, לפחות אחת ליום נכנס מישהו ששמע עלינו, או שמישהו שואל פתאום איפה השירותים ואז ישר כולם מבינים שהוא חדש וזה מעורר תמיד חיוך."

"אני לא סומכת על המדינה שתבוא ותושיע אותי, אף פעם לא סמכתי כי אין פה לקיחת אחריות. הכל פה בלגן ורק אנחנו נוציא את עצמנו מהבוץ וזה מה שאנחנו עושים. עמירם הוא מקום קטן עם צוות נשי ברובו אז אין בעיית מילואים וחוסר צוות, האווירה מאד מנחמת, מאד ביתית, והמטרה שלי היא תמיד לשמור את עמירם פתוח באיזושהי תצורה ויהי מה, שנהיה מקום מפלט ובית למי שצריך, גם כשהרחוב ריק והאווירה בחוץ נטושה. פה זה הסלון שלי, פה האנשים שאני אוהבת והם קבוצת התמיכה שלי."

שלושים ושמונה שנים, קלמנ'ס מהווה מוסד חיפאי ומחלוצי המסעדנות בחיפה ואולי בארץ, שלושים ושמונה שנים בהן קלמן מיידלר, הבעלים, חווה, ראה וספג את כל מה שעבר על מדינת ישראל. יש מצב שעכשיו, אחרי שהוא שרד כמעט הכול, הוא נשבר.

"בחודש הראשון קיבלנו, בואי נאמר, סטירה מטורפת" הוא מספר. "לא ידענו כלום, לא ידענו מה לעשות עם הצוות, איך להחזיק אותו, בשלב מסוים שלחתי את כולם הביתה ולא החזרתי אף אחד עד היום. אני היום עובד לבד! מפעיל את כל המקום לבד, אני הטבח, שוטף הכלים והמלצר. הכול אני לבד. מה שאומר שאני לא יכול לשרת יותר מארבעה שולחנות גם אם היו מגיעים, וכשהם כן מגיעים סוף סוף, אני אומר להם ללכת, לבוא מאוחר יותר. תחשבי כמה נורא זה להיות זקוק לכסף, ללקוחות, לאנשים ולהיות בלי היכולת לקבל אותם."

"אני לא יודע מה קורה עם עסקים אחרים בחיפה בימים אלו ואני לא נוהג לדבר בשם אחרים אבל העבודה אצלי ירדה לפחות ב- 80 אחוז וזה עוד עדין, וכן, אני שומע מחברים שהמצב לא טוב והאווירה בעיר לא טובה. את יודעת מה ממש עצוב? בשני האחרון קלמנ'ס חגג 38 שנה! 38 שנה אני במקום ואני כבר בן 70, אני אולי המקום הכי וותיק בחיפה שעוד עובד ואלוהים יודע שאין לי כבר כוח לעבוד. לא אחרי מה שקורה עכשיו,"

"כמה אפשר להחזיק מעמד? כל פעם אנחנו חוטפים משהו אחר. זו סטירה הרבה, הרבה יותר חזקה מימי הקורונה כי בהתחלה בקורונה נבהלו אבל אנשים התחילו לצאת, מצב הרוח היה יחסית טוב, אנשים נהנו לשתות ולאכול. עכשיו זה מוות, המלחמה, הרציחות, המתים, החטופים, המצב הכלכלי, אין לאנשים חשק לצאת, לחגוג, להנות מאוכל ואלכוהול, אנשים לא מחייכים, הלקוחות שלי שבורים וזה הורג לי את הנשמה."

"מה יקרה? זו שאלה שאי אפשר לענות עליה כרגע. אני גם לא בגיל שמסתכלים על העתיד, בכל זאת בן 70 אבל אני לא צופן עתיד טוב, אני רק יכול לקוות שהממשלה הזו תתחלף כבר, וואלה ביבי, זרעת פה רק שנאה והרס, שום מורשת לא תצא ממך. ואני בטוח שתופתעי אבל אני ימני, ליכודניק לשעבר, אבל אני ליכודניק שקרע את תעודת הליכוד שלו בכיכר ציון אחרי שהוא שמע את ההסתות לרצח רבין ואת שאגות הקהל המתלהם. אז הבנתי שאני לא ליכודניק יותר ואין לי במי לבחור במדינה שלי."

"זה המצב הכי קשוח שהיה לי, לא קיבלתי מהמדינה שקל ואני חושש. בקורונה הם עזרו קצת אבל עכשיו, אני לא מקבל כלום. אני חי כל יום מחדש את הפחד הכי גדול שלי, לקום בבוקר ולהביט בטלפון ולראות אם מנהל הבנק שלי התקשר. מבוקר לבוקר- אלו הם החיים שלי עכשיו יש ימים שיש לי שולחן אחד, אני צוחק איתם שאני אומר שהם יכולים להיות הראשונים או האחרונים. מצחיק כמה שזה עצוב."

"הכול השתנה, אין אמון יותר ברחובות, מרגישים את זה בחיפה בין היהודים לערבים", אמר לי גילי פינקוס, שמנהל את פאב 'העוגן' החיפאי, שהקים אביו, יוסף, בשנת 1942. "משהו השתנה וזה עמוק ממה שזה נראה על פני השטח. הקהל מרגיש פחות נוח להתערבב, קחי לדוגמא את חומוס אבו מארון, אחת החומוסיות הכי ותיקות ואהובות, הוא ערבי נוצרי, אני מדבר איתך על אוכל רחוב לא משהו פנסי או גדול, חומוס שכולם אוכלים שגם כן בקושי עובד, יהודים לא באים."

"אני מרגיש את זה בעיקר באזור התחתית, מקומות מעורבבי קהל בקושי עובדים. יש מן תחושת אי נוחות, מתיחות. הדרך היחידה היא להתחיל מההתחלה, לשקם את מערכת היחסים, גם אז בפרעות של 21 לקח זמן אבל לדעתי חיפה לא באמת חזרה לעצמה מאז והכל נפיץ. המלחמה הנוכחית העמיקה את הקרע ואני מודה בפעם הראשונה באמת, שאני רוצה לעזוב את התחום. זהו התעייפתי. נשברתי.
היום כדי להחזיק עסק של אוכל , אלכוהול במדינה הלא מפרגנת הזו חייבים כיסים עמוקים ועצבים של פיל. אז די, אני לא יכול יותר."

"המדינה לא יודעת לשמור על המוסדות שלה, על המסעדות ועל המקומות שמכניסים לה כסף. שנה, שנה שלמה סגרו לי את המקום בקורונה, זה מטורף לא לפתוח את המקום שלך שבנית שנה שלמה ולראות את הכסף שלך נוזל ולהתחרפן. ואז הגיעו המאורעות ב- 21 שם חטפנו סטירה ממש קשה. המקומיים לא יצאו, כל מי שמגיע מבחוץ זה הקצפת אבל כשהחיפאים מפסיקים להגיע, לצאת זו בעיה רצינית ואלי הם לא באים."

"המדינה מכעיסה אותי! לא רק בהתנהלות בירוקרטית. שנים שאני משלם מיסים ואני לא מקבל כלום כשאני זקוק לה. מדינה של אפסים. עוד מהקורונה עשו מאיתנו צחוק. ציפו ממני לפתור את הבעיות לבד כשהם סגרו אותי, הם. לא אני סגרתי מיוזמתי, הם הכריחו אותי לסגור ואז ציפו ממני להתמודד. איפה ביטוח לאומי שייתן לי משכורת , משהו לחיות ממנו. לא רווחים אבל לפחות תנו לי משכורת לחיות ממנה
למה כעצמאי אני משלם הרבה יותר ואין לי גיבוי מהמדינה כשאני קורס?."

"אני לא רואה עתיד כרגע, לא רואה זכות קיום למקום כמו שלי שקיים כל כך הרבה זמן, המחירים מוגזמים ואני חייב למכור במחירים מוגזמים. אני מוציא סכומי עתק כל חודש עוד לפני שאני פותח את המקום, התנהלו הספקים זוועתית. 30 שנה אני בתחום ומעולם לא הייתי מיואש כל כך מהכול."

"גם כל תחום הפאבים הקלאסיים נעלם מחיפה, הכל מפונפן יותר קולינרי. כל אחד יכול לפתוח מקום ולמכור אלכוהול בלי בעיה. עברתי שבעת מדורי גהינום והוצאתי הון עתק ,מיליון שקלים! כדי לקבל את הרישיונות שלי ומטר ממני פותח איזה ילד מקום ותוך שבועיים הוא כבר מוכר בו אלכוהול בלי בעיה, בלי לעבור את כל התהליכים ולמה? כי מאשרים לו להיות "בתהליכים" ! מדינה של קומבינות. להיות ישר ולעבוד על פי הספרים הופך אותך לפראייר. זו מדינה שצריך לגנוב בה כנראה כדי להצליח. אחרי כל כך הרבה שנים אני פורש, אני מתכנן להשכיר את המקום לחבר'ה שיעשו בו מה שהם רוצים. אין לי כוח.
זו סופה של תקופה."