לפני שמונה שנים נסעתי לארמניה, לשפוט בתחרות היין הלאומית שהתקיימה בבירה ירוואן, במסגרת פסטיבל היין ארני (Areni). שם נחשפתי לעם שדומה לנו ברבדים רבים. עם מרגיש, או לפחות הרגיש עד לשנים האחרונות, הזדהות עמוקה עם העם היהודי, עד כדי כך שחלק מהחברים שרכשתי בביקורי שם סבורים כי ייתכן והארמנים השבט ה-13 של עם ישראל.
אחד המרכיבים המחברים בין העמים הוא השואות ששני העמים עברו. העות'מנים הכחידו במהלך מלחמת העולם הראשונה, כמיליון וחצי ארמנים באכזריות שפגשה גם אותנו, מאוחר יותר כשהנאצים הכחידו כשישה מיליון מבני עמנו ועוד רבים אחרים. באמת ובתמים, החיבוק שהרגשתי מהארמנים היה כן ואמיתי.
מאז נפילת ברית המועצות, מתמודדת ארמניה בין היתר עם שיקום תעשיית היין שלה שרובה ככולה הופנתה בזמן ההשתייכות לגוש הסובייטי, לייצור כהילים ויינות באיכות ירודה בדרך כלל, שהקו שהוביל אותה הוא הכמות. מרבית התוצרת יוצאה אל אמא רוסיה.
השיקום בשנים שעברו מאז כולל שיקום הזנים הייחודיים של ארמניה, הקמתם של יקבים באזורי היין הנפלאים שלה על נופיהם עוצרי הנשימה, וגם המשך יצור יין לצד חביות מהעצים המיוחדים של המובלעת הארמנית נגורנו-קראבך, החודרת אל שכנתה אזרבייג'ן.
תולדות המלחמה
קטונתי מלהיות פרשן מדיני אבל אספר בקצרה שמאז התפרקות ברה"מ, אזור נגורנו-קראבך הפך לישות עצמאית שנתמכה על ידי ארמניה, למורת רוחה של אזרבייג'ן. מלחמה גדולה אחת שהסתימה בניצחון ארמני חווה האזור בין 1988-1994 ומלחמה שניה בשנת 2020 שבה ניתן לומר כי ארמניה הפסידה שטחים ניכרים, עד לחתימת הסכם ששינה את הסטטוס קוו.
מאז, אזרבייג'ן הרעה את מצבם של תושבי המובלעת עוד ועוד עד שבמתקפת פתע בחודש ספטמבר 2023 היא כבשה את המובלעת בתוך יום אחד וגורלם של כ-120 אלף תושבי המובלעת נחרץ כשהוגלו לארמניה. מבחינה היסטורית אוכלוסיית האזור ההררי והיפה נגורנו-קראבך הייתה מאז ומתמיד ארמנית נוצרית. ישראל אגב, לקחה צד ותמכה צבאית באזרבייג'ן למורת רוחם ולמרבה אכזבתם של הארמנים.
כדי לנסות ולברר מה יעלה בגורל תעשיית היין והאלכוהול של נגורנו-קראבך לרבות הזנים הייחודיים רק לאזור זה כמו Khndoghni, שוחחתי עם חברתי, מנהלת פסטיבל היין נונה מנוקיין (Nune Manukyan), עם אנחיט בקאיין (Anahit Bekyan) מנהלת יחסי הציבור של ארגון הכרם והיין הארמני (VWFA).
תגידו שלום ל-Khndoghni
"לפני הגירוש בכח של ארמנים על ידי אזרבייג'ן... התעשייה ברפובליקת ארטסאך (נגורנו-קראבך) כללה 15 יקבים ומזקקות שייצרו 4 מיליון ליטר משקה בכל שנה." מספרת בקאיין. "המגוון הביולוגי והגנטי של זני ענבים הגדלים באזור רחב וכולל זני מקור ארמנים מקומיים רבים. למרבה הצער, למרות המגוון העשיר, רק הזן Khndoghni (ענב אדום) טופח באופן נרחב לצורך שימוש בתעשיית היין."
4 מיליון הליטרים הם חלק קטן אך ייחודי מייצור היין והאלכוהול בארמניה. בשנת 2022 יוצרו במדינה 12,640,000 ליטרים של יין, 23,298,000 ליטרים של ברנדי, 563,000 ליטרים ויסקי, 2,065,000 ליטרים וודקה ו-30,526,000 ליטרים בירה.
עוד בוואלה!
סוג אחר של אובדן
כעת, אחד החששות הוא אבדן של הזן בטרואר האופטימלי עבורו, עת עברה השליטה באיזור לאזרבייג'ן שהיא מדינה מוסלמית. נונה מנוקיין סיפרה בשיחתנו כי לאורך השנים נערכו נסיונות לגדל Khndoghni באיזורים דומים בתוך ארמניה עצמה אולם הם לא הבשילו לכדי האיכות והייחודיות המוכרות מהטרואר של נגורנו-קראבך.
בקאיין לעומתה מספרת כי הניסויים ברחבי ארמניה ובמיקרו-אזורים שונים ממשיכים על ידי כמה מגדלים על מנת למצוא את החלופה המתאימה ביותר מבחינת הטרואר, לצד ההבנה כי תכונותיו של הזן לא תתבטאנה במלואן כפי שבאו לידי ביטוי במיקומו המקורי. היא אינה חוששת מאיבוד של הזן כליל אלא מסוג אחר של אובדן.
בקאיין מזהירה כי הסכנה המשמעותית היא שאזרבייג'ן תאמץ את הזן ותקדם אותו כזן מקומי אזורי, כלומר תבצע ניכוס מלא של הזן, תוך מחיקת ההיסטוריה שלו. לצד זאת, כמעט ברור מאליו שיצרנים ארמנים לא יישארו ולא יחזרו לפעול בנגורנו-קרבאך בשל הסיכון הרב לחייהם תחת שלטון אזרבייג'ן.
רחוק מהעץ. מה לגבי מסורת הכנת החביות?
בעניין זה לא יכלה לספק בקאיין מספרים, אבל לפני הגירוש מנגורנו-קראבך, מקור העץ לחביות היה מקומי וכל מה שנותר כעת לאור הגירוש החפוז הוא מספר מאגרי חביות בתוך ארמניה. כלל התעשייה הארמנית לא השתמשה בהכרח בחביות אלו אלא בחביות מתוצרת מערב אירופה ובכדי חרס עצומים שחלקם נקברו באדמה. יחד עם זאת, החביות ש"דיברו" בשפת המסורת שהייננים בנגורנו-קראבך סיגלו משך מאות שנים לא תהיינה עוד .
הקשר הישראלי
לפעמים אני מרגיש צורך להתנצל על עיסוק בתחום שהוא אינה המלחמה בישראל, אבל לא הפעם, מלחמות רבות התחוללו ומתחוללות במקומות שונים בעולם. כולן גובות חיי אדם אבל לא פחות מכך הן גם גובות את מחירן בנכסי תרבות שהן חלק מהטרואר הזה המחבר בין אדם למקום.
אחד המשפטים הקשים ששמעתי בחיי היה בסוף שיחתי עם חברתי נונה מנוקיין כשאמרה לי שבסופו של יום מה שמכוון לרקתם של ארמנים הוא בין היתר נשק ישראלי שסופק לאויב שלהם. אני מקווה שעוד יבוא יום שאוכל לשוב ולבקר בארמניה היפה. כרגע, נראה לי שהם כועסים גם עלינו. ובצדק.