בשבוע השני של המלחמה כשחיפשתי מקום מפלט תחת התרעת "תל אביב מרכז", דיבר איתי ירון, חבר שמתגורר באילת ואמר: "בואי אלינו לנשום קצת, שקט פה". זה היה טרום הצטרפותם של החות'ים ההזויים למערכה, וטרום ההבנה שירדה פה על כולנו שאין נקודה אחת במדינה שהיא מקום בטוח.
למרות שההצעה קסמה לי מאד והדבר היחידי שרציתי לעשות באותו שבוע היה להתחפר במדבר או בממ"ד כלשהו ולישון ברצף עד יעבור זעם, הייתי צריכה להישאר בתל-אביב, לטפל בהריסות, תרתי משמע, בבירוקרטיה וגם קצת בפוסט טראומה. בכל פעם כשהיו פה אזעקות, בדקו חבריי האילתים מה שלומי. אחר כך כשהתימנים התחילו לירות, המפונים מילאו את בתי המלון והאזעקות לא פסחו גם על הנקודה האסקפיסטית ביותר בישראל, התחלתי לבדוק בעצמי האם הם בסדר, דאגתי ואף תהיתי מה קורה שם עם העסקים בכלל, ובפרט עם אחד המקומות האהובים עליי בעיר ואם לא במדינה כולה: יינות אילת.
באילת לא ביקרתי לצערי הרבה זמן, לא נעים לי לומר כמה, למרות שאני מאוהבת בעיר שמזכירה לי תמיד חופש גדול של תיכון, צמידים מחוט, הופעות של אביב גפן ושיזוף נטול דאגות. כשבגרתי וגיליתי בזכות חבר טוב את המקום של דולי וערן לס, יינות אילת, שרטטתי מחדש את גבולות העיר והעיסוקים בה. שיזוף ויין. ותמיד חובה לבקר שם בשישי בצהריים. כאמור, מדובר בבר יין ששווה לטוס רק עבורו.
לא רק ביין עסקינן
למי שעוד לא מכיר, ואולי עבור התושבים החדשים שנמצאים כרגע בעיר כנראה לזמן ממושך: יינות אילת הוא קפה, בר יין, מעדניה, ששוכן בלב אזור התעשייה המדברי. יש להם לצד הבר קפה מסעדה, וחנות יין עם מבחר עצום של יינות בכל מיני טווחי מחירים, שנבחרו על ידי דולי וערן. לס בעצמו סיפר לי שהוא טועם בעצמו כל בקבוק ובקבוק שעומד למכירה בחנות!
בבוקר אפשר לשבת שם בכיף לקפה וביס טעים, לארוחת צוהריים, ולנשנושים מנחמים. בימים כתיקונם יש שם גם הופעות חיות, הצגות תיאטרון ופאן צרוף. בגלל המלחמה שעות הפתיחה השתנו קצת - עד לשעות אחר הצהריים, אבל ביום שני האחרון החליט לס לפתוח את החצר גם בערב. זה לא יקרה בכל יום, ומומלץ להתעדכן בעמוד הפייסבוק של יינות אילת.
כאמור, לא רק ביין עסקינן, יש שם גם מעדנייה שמוכרת פסטות, רטבים, גבינות, טחינות, וקפה טחון שאפשר לקחת הביתה. אם אתם שם בשישי בצהריים כאמור, זו בכלל חוויה שאי אפשר לתאר. מי שמכיר היטב את אילת, ומסתובב בה בימים אלה, מבין שלמרות שבתי המלון מלאים בתושבים חדשים, העסקים לא כתמול שלשום. ואם לא ייעשה מעשה, העסקים באילת שידעו כבר עליות ומורדות וקורונה אחת גדולה, פשוט לא יהיו שם. אז נכון, השקט לא שורר באוויר גם בימים של הפסקת אש, החות'ים לא ממש שפויים והעניינים משתנים בכל רגע, ובכל זאת החיים חייבים להמשך.
עוד בוואלה!
להכניס אוויר לנפש
אפרופו "תל אביב מרכז", לפני כמה ימים יצאתי, לראשונה מזה שמונה שבועות כשירדה החשיכה ל-וורמוטריה בנחלת בנימין ופתאום הבנתי עד כמה זה היה חסר לי, סתם לשבת על בר ולשתות שלושה קוקטיילים ולאכול בלי כל הזמן לקפוץ מכל רעש (תפסיקו לטרוק דלתות של מכוניות בבקשה). כמה נפלא היה לראות אנשים יושבים ושותים מתוך תפריט עצום של וורמוטים, קוקטיילים, יין ואוכל ספרדי נפלא. ואפשר לעשות את זה, להכניס אוויר לנפש, וגם להמשיך לרפרש חדשות.
אני תמיד אוהבת לחשוב על היום שאחרי. היום בו הכול ייגמר (וזה הרי ייגמר מתי שהוא) וכולנו נרצה לשוב להנות מהנחמות הקטנות שהחזיקו לנו את הראש מעל המים גם בימים שהבעיות שלנו הסתכמו בעניינים טיפשיים לחלוטין. ולו רק בגלל זה צריך לעזור לכל המקומות האהובים עלינו לעמוד על הרגליים עכשיו, כדי שהם יהיו שם בשבילנו אחר כך.