"קחי רק את היינות הישראלים, אני לא רוצה לשתות כרגע שום דבר אחר"

"מה המסקנה מכל זה? את יודעת?" שאלה אותי חברתי הטובה רותם, כשעזרה לי לארוז בעשרים וחמש דקות את כל החפצים מדירתי המופגזת. "מה?" שאלתי אותה חצי מעורפלת, עדיין בהלם, אבל במוד תפקודי מפתיע בהתחשב בעובדה שהלכתי לישון אחרי ערב שתייה ארוך בלוינסקי וקמתי למלחמה ולבית הרוס. "לא לשמור בקבוקים שווים אף פעם, פשוט לשתות אותם, חיים פעם אחת לא?"

כדי להתחיל מהתחלה, להלן תקציר האירועים: נכנסתי לסטטיסטיקה של אלה שחטפו פגיעה ישירה של טיל בבניין. הדירה שלי ספגה אמנם רק רסיס מנוול והמון הדף, אבל זה הספיק כדי לגרום לנזק בלתי הפיך. העיקר שאני בסדר וזה רק רכוש והכל שטויות, זו המנטרה שהסתובבתי איתה בשלושת השבועות האחרונים בניסיון לנחם את עצמי ולהיות אסירת תודה, על כך שהתעוררתי שלוש שניות לפני שהלבנים קרסו על מיטתי. אז אני בסדר, וגם בקבוקי היין שלי, 60 במספר, שלא התנפצו, למרות למרות שמלבדם לא נשאר בדירה שום דבר שלם. אפילו לא הלב שלי.

הפינוי מהבניין היה קצוב בזמן בגלל חשש מאש שהחלה להתפשט. שבע וחצי בבוקר, פיג'מה בקושי, הנגאובר ודירה שלא נותרה בה דלת שאפשר לנעול. רגע לפני שסגרתי את הפרק הזה בחיי לנצח, הייתי צריכה, כמו בני ישראל ביציאת מצריים, לבחור מה לקחת בשלוש מזוודות ושני ארגזים. למזלי, חברתי הטובה גרה בבניין סמוך, מה שאפשר לנו להוציא את כל הדברים החיוניים שאינם אלכוהול במזוודות.

חילצתי כמה בגדים וכל מיני שטויות שאין להן תחליף. המון דברים השארתי מאחור תוך כדי שאני אומרת: "הזיכרון יישאר בלב", זה רק חפץ. אלכוהול לא חשבתי אפילו לקחת אבל רותם הפצירה. "זה למען החיים שחייבים להמשיך וחזקים יותר מהכול, אנחנו חייבות לצאת עם ארגז קטן כדי לשרוד את התופת". באותו זמן, רגע אחרי האזעקה השנייה, לא יכולנו לשער את ממדי התופת הזו, לדעת מה קורה בדרום, ועד כמה הגיהינום הזה בלתי נתפס. "סתם עוד מלחמה" חשבתי לעצמי. "נשתה מלא והכל יעבור." אלוהים, איזו תמימות.

"מה הכי יקר פה?" היא שאלה, ואני מיד עניתי "קחי רק את היינות הישראלים, אני לא רוצה לשתות כרגע שום דבר אחר". ארגז אחד, עשרה בקבוקים אהובים. כל מה ששמרתי בצד ל-"אירוע מיוחד", כל מה שידעתי שארצה לשתות עם אנשים אהובים, ברגעים משמחים. האמת שבשבוע הראשון לא יכולתי להכניס כלום לפה מהטראומה, הייתי עדיין בהלם, לא עיכלתי, לא אכלתי, ירדתי חמישה קילו ומפלס האלכוהול בדם שלי הגיע לרמת אפס. לא חושבת שהייתי פיכחת ככה אי פעם, אפילו לא כילדה.

אחר כך, כשהגיע השלב השני בחמשת שלבי האבל של קובלר רוס, הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לשבת על הספה, בבית לא שלי, דבוקה למסכים. אז התחלנו לשתות. אבל בקטנה, כדי לשמור על ערנות בזמן הריצות אל חדר המדרגות.

לפעמים, כשאי אפשר להכיל דברים בכל כך הרבה חזיתות אין אלא להדחיק, אלא שהדחקה במיוחד במצבים כאלה לא רק שלא עוזרת אלא שסופה להישבר במקומות הכי לא קשורים או פרופורציונאליים שיש. כך שיצא שמצאתי את עצמי מזילה דמעות על בקבוקי יין שהשארתי מאחור ועל וויסקי ששכחתי. אפילו כתבתי לשכנים ברי המזל שיכלו לחזור לדירתם, שהם יכולים להיכנס לדירה שלי ולקחת כל מה שנשאר כי הפכתי להיות נווד עם שלוש מזוודות ופלאסק ריק. סליחה על ההומור, זה לא היה באמת מצחיק.

בשבוע שעבר עברתי להתארח אצל חברים אוהבי יין. לקחתי איתי לאות תודה את 'שורשים ו'' של יקב ויתקין שנשמר אצלי שנה שלמה וחיכה לאירוע מיוחד, וגם מרסלאן וביתוני של רקנאטי ששמתי בצד למוצאי שמחת תורה, והיו לי שני יתירים מלאי אהבה לחבל הדרומי, וטפרברג לגסי אחד מבציר 2018 שחיכיתי איתו לרגע המתאים, וירדן אחד ונטופה וגם בקבוק של יקב עמרם מהנסיעה האחרונה לרמות נפתלי שעוד לא פתחתי. בקבוק סינגל מאלט של מילק אנד האני, שהתבגר בים המלח, נבזז כנראה במהלך הפינוי ונשארה רק קופסה, שיהיה להם לבריאות, אני כבר אקנה חדש.

לי אין בינתיים מסקנות מכל זה. מלבד העובדה שכוס יין או שתיים בערב עוזרות לי לישון. ואם כבר לשתות, ובואו - אין לנו ברירה אלא לשרוד את זה - אז יינות משלנו, מענבים שגדלים כאן באזורים המהממים ביותר בארץ, בכרמים שחלקם נמצאים עכשיו ממש תחת אש. יומיים לפני שכל זה קרה עוד הספקתי לעשות כתבה על סוף הבציר וכולם היו מאד נרגשים לגביו. בואו נתמוך בהם כמה שאפשר.