הטרואר האנושי: גם ענף היין הישראלי עלה על מדים

לאור האירועים המזוויעים, האבדות הידועות ואלה שאינן ידועות עדיין, זה לא הזמן לכתבות שמחות, ובכל זאת אינני יכול שלא לחשוב, בהקשר לאירועים שפקדו אותנו, על המונח "טרואר", אותו אנשי היין מכירים כל כך טוב. לא על טרואר במובן היינני, אלא הטרואר האנושי של המדינה שלנו, מדינת ישראל.

ימים מזוויעים עוברים עלינו, חדשות, אירועים שרודפים אותנו מכל עבר ועתיד לא ברור למעט האמירה "אנחנו ננצח". אנחנו עם שמתגייס, בימי שלום בפירוד מוחלט כל אחד למטרותיו הוא אבל בעתות מלחמה כאשכול בכרמי הנגב, מצופפים שורות ומבשילים. אזרחי ישראל מתגלים במלוא הדרם מי בקרב ומי בהתנדבות ובתמיכה. גם על תעשיית היין המציאות לא פוסחת, חלק מהייננים מגויסים, חלקים עוסקים בהתנדבות, תרומות או באירוח של חיילינו כל זאת לצד סיום הבציר. שוחחנו עם כמה מהם.

מאירם הראל, יינן יקב 'אמפורה', מספר כי הבציר עדיין התנהל בזמן שהמלחמה החלה. "... בימים הראשונים עוד בצרנו, לא היה פשוט כי הראש והלב היו במקום אחר וגם, למען האמת, גם צוות היקב לא היה כאן פיזית, חלק גויסו וחלקם פשוט הרגישו שנכון יהיה להישאר עם המשפחה. תמכנו ואנחנו עדיין תומכים בהם ובהחלטתם..." במקביל בעלי היקב, נרתמים ומתנדבים בעסקים השונים שלהם, למען החיילים ותושבים שפונו מבתיהם."

רועי יצחקי בעל היקבים 'טוליפ' ו-'מאיה' ובימים אלו רס"ן במיל' בחיל האויר מספר שכמוהו יש עוד מגויסים ביקב. עם פרוץ המלחמה הפך היקב למרכז לוגיסטי לטובת החיילים והמשפחות המפונות. "גייסנו טונות של ציוד, הרבה כסף והפצנו לכל הארץ. מעבר לכך, תרמנו כמות גדולה מאוד של בקבוקים לחיילים ולמשפחות העוטף ועוד פעילויות אזרחיות רבות."

עידו לוינסון, מנהל התחום המקצועי של קבוצת 'ברקן סגל', מספר כי גם אצלם גויסו לא מעט עובדים למילואים אולם הייצור ביקב פועל בצורה מלאה. הקבוצה תורמת כמויות גדולות של יין לחיילים ולאזרחים.

גם שרונה פז-בלוגולובסקי מבעלי יקב 'ויתקין' מספרת שהיקב תורם יין כדי לנסות ולתמוך בשעות קשות אלה בקבוצות כמו: אנשי עוטף ישראל דרום וצפון, אנשי מילואים וסדיר מכפר ויתקין ולא רק: ניצולי מסיבת נובה ועוד.

דרור אנגלשטיין, יינן Underdog vineyards (לשעבר (Wines by Dror) ויינן יועץ ליקבים נוספים, משמש בתפקיד מורכב כרס"ן במיל' ביחידה לאיתור נעדרים. דרור הוא יקב של אדם אחד ולכן התקופה מאתגרת במיוחד. הוא מספר כי בשבת של ה-7 באוקטובר הוא הבין מוקדם שמשהו לא בסדר, ארז תיק, עלה על מדים והמתין לפקודה. בינתיים ירד ליקב לטפל במיכלים שבהם היין תוסס, מודה על כך שהספיק לסיים בציר ותוהה מתי יפגוש את המכלים שלו בפעם הבאה.

הוא שוחח איתי אחרי 22 יום במילואים דואג, עוקב ומייעץ מרחוק. "אצלי ביקב, יש התגייסות כללית של החברים והקולגות. מזל שיש אותם. את הסחיטות של היינות האדומים שנותרו עשו בשבילי ייננים חברים, ואני איתם בטלפון מרחוק, נותן הנחיות, סומך על הפה והאף שלהם ומודה לאל שיש חברים טובים. יוצא להתרעננות של 24 שעות, מתוכן מבלה כמה שעות טובות ביקב. שוב, מטפל ביינות מתוך הבנה שאני לא יודע מתי פעם הבאה אגיע להריח ולטעום את החביות, את המיכלים שעדיין בתסיסה."

אנגלשטיין טוען ובצדק שבציר 2023 יהיה שונה, כולנו נהיה שונים. עוד הוא מוסיף "אני אקדיש את הבציר הזה לזכר האנשים והחברים שאיבדנו, לחטופים שאנחנו פה עושים את הכל על מנת שיחזרו הביתה, ולעם ולמדינה- שנתאושש מהשבת השחורה הזו ופשוט כמו היין, נתגבר על כל הקשיים ונצא מזה טובים יותר, מאוזנים יותר, ושתחזור השמחה להיות בתוכנו, יחד עם הצער שלא ישכח."

כשמדברים עם ייננים על טרואר ברחבי ישראל, חלקם טוענים שישראל היא מקום קטן מבחינה גיאוגרפית ולכן מדובר על טרואר אחד, בזמן שאחרים מוצאים מיקרו-טרוארים בתוך הטרואר הגדול ומכאן שונות בכרמים ובענבים אותם הם מטפחים. הדבר דומה גם לחברה בישראל. יש אלו, בעיקר מחוץ, המתייחסים לישראל כאל מקשה אחת ואולם יש בה רבדים רבים, טרוארים אנושיים רבים, הגדלים, מתנהגים שונה האחד מן השני.

תושבי המדינה הזו, בין אם נולדו בה ובין אם עלו אליה, כולם בסופו של דבר סופגים את השפעותיה: הסביבה, האקלים, השפה, האחווה וכן לפעמים גם את הניגודים שבאו לידי ביטוי ביתר שאת בשנה האחרונה. ועם זאת, רוח ההתנדבות הישראלית הצליחה לאחד ולחצות כאן מגזרים, עדות, דתות ודעות. גם הטרוארים הישראלים הפזורים בעולם הרחב מתגייסים בהמוניהם לעזרה והעולם משתאה. האמנם הפכנו שוב אור לגויים?

אם למישהו היה אי פעם ספק שהמרכיב האנושי הוא חלק מהגדרת טרואר, השבועות האחרונים הוכיחו אחרת. עתידה של תעשיית היין הישראלית מובטח לא פחות מעתידה של המדינה. האזרחים ואנשי כוחות הביטחון שאינם עוד, הותירו אחריהם הררים של זיכרונות, תמונות משפחה וחברים, את כל אלו תיטיב המדינה אם תעלה על נס. וגם לתעשיית היין יהיה בכך חלק. אני בטוח.

בתקווה לימים טובים יותר, ולהשבת הביטחון והשקט למחוזותינו במהרה בימינו. בתקווה ליום בו החרבות יכתתו לאתים, והחניתות למזמרות, ליום בו עמי העולם לא יישאו עוד חרבות וישבו תחת גפן ותאנה, בשלום ובשלווה.