יין משלהם

בשנים האחרונות, גובר הצורך של ייננים העובדים ביקבים מסחריים, לייצר מותגי יין משלהם. לא מדובר על סלבריטאים שרוכשים יקבים כדי למתג את עושרם, כמו פרנסס פורד קופולה, דרו ברימור, ג'ורג' לוקאס, פינק, הזוג פיט-ג'ולי ועוד, אלא על ייננים ישראלים שעובדים כייננים ביקבים מוכרים, שמחליטים ליצור יין משלהם, כאילו לא די בעבודה הנדרשת מהם ביקב שבו הם עובדים.

בניית מותג יין אישי תורמת ללא ספק למוניטין של הייננים המחליטים ללכת בדרך זו. אולם נראה שמדובר בהחלטה לא קלה, שדורשת עבודה נוספת. לא ניתן שלא לתהות האם זהו סממן שינוי כיוון של התעשייה המסורתית בעתיד? האם זו תהפוך להיות צומת דרכים נוספת שתוביל מהפכה בתעשיית היין הישראלית? ואולי זו בכלל דרכם של בעלי היקבים לשמר ייננים פן ישתעממו, כפי שקורה לא אחת בתחומים אחרים?

בעולם ההיי-טק, למדו מעסיקים שונים לאפשר עובדיהם לייצר מעיין מגרשי משחקים משלהם, בהם יוכלו לממש את חלומותיהם בד בבד עם זיקה למקום עבודתם העיקרי, ומבלי שייפגעו בתהליך. אין סיבה שרעיון שימור עובדים הקיים בהיי טק לא יופיע גם בתחום היין.

תופעת הייננים הבונים לעצמם מותג אישי אינה חדשה בעולם. כך למשל ג'ייסון ג'וייס, היינן הראשי של יקב Calcareous Vineyard בקליפורניה מאז 2010, הוציא לאוויר העולם מותג פרטי בשם Slope and Intercept בשנת 2016. המותג האישי איפשר לו לחקור גישות חדשות בייננות תוך נטילת סיכונים שיביאו את סקרנותו על סיפוקה. אחרים לעומת זאת כמו אחד מהייננים הותיקים של יקב אופוס 1 עשה זאת עם בנו רק לאחר שפרש. בארץ, התופעה החלה בשנים האחרונות ועל כן בחרנו מספר ייננים מייצגים וראיינו אותם בנושא. הראשון ברשימה: דרור אנגלשטיין.

אנגלשטיין הוא בוגר התוכנית למדעי הכרם ומדעי היין של אוניברסיטת מילאנו, איטליה. אחרי תקופה באיטליה החליט לחזור ועבד במספר יקבים בישראל: יקב צרעה, סוסון ים, עמק האלה, יקב שורק, כרם ברק. תפקידו האחרון היה ביקב כרם ברק ששכר את שירותיו לצורך הפיכת היקב מכזה המייצר 5,000 בקבוקים בשנה לכזה המייצר 30,000 בקבוקים בשנה.

את חזונו ליין אישי משלו החל לממש כבר בשנת 2017 כשעבד ביקב סוסון ים. מעבר לעבודה ביקב עמק האלה בשנת 2018 לא אפשר לו את המשך הפעילות אליה חזר בשנת 2019 כשנקלט לעבודה ביקב שורק. בכל היקבים הללו, למעט עמק האלה, ליווה אנגלשטיין את היינן הראשי. כלומר, הדרך, והפילוסופיה הייננית היו חתומות וגמורות.

"להיות יינן שנכנס ליקב קיים, לעבוד תחת יינן ראשי אחר, תמיד מכניס אותך לתחושה שהעשייה הייננית הטהורה והמלאה שלך כיינן לא באה לידי ביטוי, כי אתה מחויב למותג ולסגנון הקיים. זה מתחיל מבחירת זני הענבים, דרך עשיית היין וכמובן בדרך המיתוג והשיווק של היין. זה די נדיר שנוצר חיבור סימביוזי מלא והרמוני בין שני ייננים, בייחוד כשינן צעיר בתחילת דרכו נכנס ליקב עם מסורת ועשייה ארוכת שנים, ולא תמיד אתה מוצא את המקום בו אתה מרגיש לגמרי "בבית".

מתוך כך, דרור לא מצא מספיק מקום לביטוי אישי, לשינויים ולעשייה של יינות כפי שהוא היה רוצה ליצור. "המפלט שלי" כך הוא קורא לזה "היה לפנות לדרך עצמאית" אם כי הוא מודה בכנות, שלו היה מוצא עבודה ביקב שהיה יכול להביא לידי ביטוי את תפיסתו האישית לא היה בהכרח עושה מהלך זה. "לצערי ולשמחתי, זו הייתה הדרך שלי ואלו היו התחנות, ואני שמח על הדרך שהביאה אותי למקום בו אני הרבה יותר שלם עם העשייה שלי ומרגיש מוכן לצאת איתה החוצה."

המניע העיקרי לדברי אנגלשטיין לייצר יין אישי היה ביטוי התפיסה שלו בצורה טהורה מבלי להיות "כבול" למסגרת של יקב כזה או אחר. בתחילה ייצר יין בכמויות קטנות מאוד אבל כשעבר ביקב שורק היה לו ברור שיום אחד ימשיך הלאה למקום בו יהיו לו יקב וכרמים משלו. "חשבתי שזה נכון להתחיל בקטן, התנסות, לבנות לאט ונכון את המותג, את העשייה הייננית שלי והעשייה בכרמים."

את יצירת המותג שלו מימן בעצמו. היקבים בהם ייצר לא תמכו בו כלכלית למרות שאפשרו לו בידיעה ובהסכמה, לייצר בהם את יינותיו בעלויות מינימליות, והוא כמובן הוקיר ומוקיר להם תודה על כך. מבחינתו האפשרות לייצר מותג משלו במקביל לעבודה השוטפת היה תנאי כניסה לעבודה בכל אחד מהיקבים בהם עבד. מאידך מספר אנגלשטיין שבעוד חלק ראו בעשייתו הפרטית דבר חיובי שמביא את היינן לידי ביטוי מלא, חלק פחות שמחו מכך וייתכן שהבעיה נעוצה בתחושה שיכולה להיווצר כאילו היינן אינו מקדיש את מלוא מרצו וזמנו לעשייה של היקב העיקרי.

אנגלשטיין טוען כי מדובר במציאות שאינה אידיאלית (ולא תמיד אפשרית ביקבים גדולים) במסגרתה יינן צריך להיצמד לזהות היקב ולא לזו שלו, וכך לא תמיד יכול לממש את רצונותיו. בעיניו הדבר חיובי כמובן "יינן שמזוהה עם יקב, שמביא פרויקט צד של יינות שהם 100% 'שלו' והוא מצליח, יכול למשוך בעזרת ההצלחה הזו לקוחות ליקב ה'ראשי'" בכל מקרה הוא אומר אין מדובר באיום המותג הפרטי על יכולת המכירה של היקב הגדול בעיקר בשל העובדה שמדובר בכמויות יין קטנות מאוד יחסית. "תחרות היא דבר בריא שמעודד צמיחה, והצלחה של יינן במותג פרטי היא הצלחה שלו כינן במותג הראשי של היקב."

על כך משיב אנגלשטיין כי הבידול נוצר באופן מאוד טבעי גם בבחירת הזנים וגם בסגנון היין שהם ביטוי אישי מאוד של היינן . במקרה זה גם אין לו, כרגע לפחות, מגבלות של יקב גדול שמושפע מצרכי שיווק, מכירות וכולי.

לסיום מעיד על עצמו היינן דרור אנגלשטיין כי המותג האישי שלו בתחילת הדרך ונטל ההוכחה חל עליו. הוא מאמין במדידה לאורך שנים ובבניית יקב עצמאי שיתאים לו בו יוכל לנסות ולהוכיח שהעשייה שלו טובה ומוצלחת.