מלחמת שוורים: הברים שמביאים את ספרד לתל-אביב

לאחרונה נפתחו בתל-אביב שני מקומות, שבשביל לפספס אותם הייתם צריכים לחיות במערה: ורמוטריה והלנה בר-יין. שני טאפאס ברים, כל אחד בסגנונו. האחד שואב את ההשראה שלו ממדריד, מורמוט, סידרה, אווירה שוקקת חיים ואוכל בעמידה. והשני שחרט על דגלו את היין. גם כאן תמצאו טאפאס ספרדי, אבל צפוני יותר, מסן סבסטיאן שבחבל הבסקים. המוזיקה שמחה אך האווירה רגועה יותר.

שני המקומות סיגלו לעצמם אופי משלהם, וההשוואה ביניהם שאני שומע ממכריי אינה במקומה לדעתי. חוץ מתזמון הפתיחה, המטבח הספרדי (תנסו לקבוע סגנון אחד לשקשוקה בישראל….), החזון, והיכולת לתת שירות נעים, משקאות ואוכל נהדרים ואווירה נפלאה.

יצאתי לפגוש את ליז קוקין, שמנהלת את תחום היין בבר היין הלנה. היה זה אחר צוהריים והרחובות שמקיפים את היכל התרבות היו עמוסים באוטובוסים, רכבים, אופניים חשמליים ושאינם חשמליים וכל הטוב הזה של תל אביב, בתוספת לחות, אבל כשנכנסתי לבר, כל זה פסק. הגעתי למקום אחר, נעים ואלגנטי. אם לא הייתי יושב ליד הכניסה וחוטף מדי פעם משב של אוויר חם מבחוץ זה היה מושלם.

"בחרנו בשם הלנה" אומרת ליז, "על שם הלנה רובינשטיין, שבמקור גם הביתן הצמוד להיכל התרבות נקרא על שמה. היה חשוב לנו, דרך הסיפור והעיצוב, להעביר את הדיבור עם החלל, ואת הדיבור עם התרבות הישראלית אל מול התרבות של סן סבסטיאן. להצליח למצוא את כל חומרי הגלם בארץ, לשמור על מחירים נגישים, וגם להעביר את החוויה שכל כך חשובה לנו. זה דרש זמן, מחקר, ושעות רבות של טלפונים פגישות וטעימות, כולל טיסה לסן סבסטיאן למצוא יינות, וחומרי גלם. חשוב לנו שתהיה תנועה במקום, שהמקום ירגיש כמקשה אחת, חי". במקום פועלת עמדות שרקוטרי ואוייסטרים לצד השולחנות, וגם ויטרינה שגורמת לתיאבון להתעורר.

"אנחנו קודם כל בר יין," אומרת ליז, "התפריט הראשון שמוגש לאורחים הינו של היין והמשקאות. היינות נבחרו במטרה שיהיו כשלעצמם, וגם יתאימו לאוכל, שיספרו סיפור עצמאי אך מקושר לכלל החוויה."

הלנה בר יין נראה כמו מקום מאוד מהודק. הוא עדיין בשלבי הרצה, ואין מה לעשות אף אחד לא מדויק ביום הראשון, אך דבר שמאוד היה נעים לי לשים לב אליו, הוא המחירים הנגישים, והאופציה לשבת בפנים באווירה מסוימת או לשבת בחוץ באווירה שונה לחלוטין.

יום למחרת, שהיה חם ועמוס לא פחות, יצאתי בשעת אחר הצהריים לנחלת בנימין. כשנכנסתי לורמוטריה, קיבלה אותי, בנוסף לעיצוב, לריחות, ולמוזיקה, גם אווירה של כאוס מאורגן, אנשים שותים וצוחקים, חלקם בעמידה חלקם בישיבה, מלצרים זזים מצד לצד עם מנות וכוסות שתייה, ברמנים מוזגים סידרה בצורה "אותנטית", טבחים שזזים חותכים, מצלחתים. תענוג. זה היה חתיכת מסע שאליו יצאו אבי קאשי (צי'קטי) והשותפים שלו במטרה להביא את מדריד לתל-אביב.

זה דרש מחקר, ייבוא של שימורים וחומרי גלם ספרדיים מקומיים, יציאה לורמוטריות במדריד במטרה לספוג להבין, ולהתאים את זה לקהל המקומי. את ההשקעה אפשר לראות. החל מקיר הורמוטים המרשים, ועד לבחירות של האוכל. "היו רגעים שחששתי", אמר לי עמרי שמר, אחד השותפים. "המצב במדינה, המצב בעולם, אבל כל כך האמנו במוצר, בחוויה, בדברים שאנו מביאים שהחששות התפוגגו ביום שהדלתות נפתחו, יש לנו עוד דרך לעבור אבל נקודת הפתיחה שלנו נהדרת."

הרבה דובר על המחירים במקום, ואכן אם באתם לארוחה תצאו בחשבון כמו במסעדה (אם אכלתם כמו במסעדה….), אך במידה ותרצו סתם דרינק ונשנוש המחיר הוא נוח ונעים לכיס. אני קורא לזה "מאפשר".

"התפריט שלנו לא יקר מעיקרו" אומר שמר, "זוג יכול לבוא לקחת שתי כוסות סידרה ושני פינצ'טס (השם המקומי לצלחות הקטנות), לבוא עם שטר של 200 ולצאת, אחרי אפרטיבו נהדר. ממש כמו במסעדה, מי שבא לאכול החשבון שלו יהיה "רחב" יותר, אך גם פה הבחירה היא בידי האורחים."

איני יכול שלא להסכים. כמו הרבה מקומות אחרים בעיר, הבחירה היא שלנו. החוויה, האוכל, המשקאות כולם היו נהדרים טעימים עם חוויה ושירות מוקפד. הביקורת על המחיר היא לגיטימית, אך היא לא צריכה להיות מופנית לבעלי המקומות. יש לנו ממשלה שאחראית לכך.

לסיכום, מדובר בשני מקומות בילוי שפקדתי כבר יותר מפעם אחת, באופן אישי. מקומות שחשבו עליהם, לא עוד מדפסות כסף כמו לא מעט מקומות שצצו בעיר לאחרונה. מקומות שחשוב להם שהאורחים, יצאו מהם עם חיוך, אחרי יציאה נהדרת.