בסוף-בסוף, אחרי שסימן וי מוחץ על כל אחד מהחלומות הקטנים שהיו לו בדרך לחלום הגדול שהוא "ורמוטריה", אבי קשי הוריד דמעות דווקא בגלל פלייסמנט פשוט.
לכאורה, תפריט שיושב לך מול הפנים. בתחילה חדש ונקי, ולבסוף מוכתם משאריות של ערב שלא תרצה לשכוח. בפועל, נייר שמקפל לתוכו כמעט הכול - זכרונות ילדות והגשמה עצמית, גאווה הורית ומשפחה, טיפות זיעה וטיפות בכי.
בסוף בסוף, אחרי הסיידר הספרדי שאי אפשר היה לפתוח בלעדיו ולוגו הזית שרק איתו אפשר היה לצאת לדרך, אחרי החבית הייחודית ושוקת המתכת המתפללת להתלכלך כל יום מחדש, אבי קשי האכיל את ההורים שלו, והרשה לעצמו להתפרק.
"ההורים שלי לא רצו שאני אכנס לתחום, אבל אני מאוד אוהב אותו. מכור לזה. עברנו שנים לא פשוטות, וזה מאוד השפיע עליי", תיאר, "הם לא האמינו ולא רצו את זה בשבילי, אחרי כל השנים של אבא ב'מי ומי', אבל הם הגיעו לפה לפני כמה ימים, והוא תפס אותי ואמר לי 'שמע, נכנסת לזה עוד יותר ממני'. הם ראו שאני מגשים, והתרגשו, ואני התרגשתי לראות אותם מתרגשים. ירדו לי דמעות ולא הפסיקו".
ימים אחרי הערב הזה, הדמעות חוזרות, אבל קשי בן ה-41 יודע לא להסתיר אותן ולהמשיך לחייך דרכן. איך אפשר אחרת. אנחנו יושבים על ספסל במדרחוב נחלת בנימין, אלכסון מתון מהמהומה הגועשת של הוורמוטריה, והכול מתחבר. אולי לא באלכסון מתון שכזה, ויותר במסע פתלתל וארוך שנים, אבל ככה תמיד כיף יותר, וטעים יותר.
הדבר האמיתי. ורמוטריה
שלום מחרובסקי, שותפו של האב בסטקייה המיתולוגית (והאיש מאחורי "מול ים" המיתולוגית לא פחות כמובן), היה זה ששלח את קשי ("אביל'ה", בשפתו) לפני שנים לסן סבסיטאן, "הדבר האמיתי", כהגדרתו. הוא שמע את הדיבורים הבלתי פוסקים על מדריד, ובסך הכול רצה להרחיב את היריעה, להרחיב את הסיפור.
התוצאה היא אותה ורמוטריה, בר אוכל שהוא גם טאפאס בר וגם כל מה שתרצה שהוא יהיה עבורך באותו רגע - קצת מזה (סן סבסיטאן), הרבה מזה (מדריד) והכי הרבה ממה שיש לנו כאן (תל אביב), ובעיקר מקום שאין לו חודשיים, ונראה כאילו הוא ניצב על מקומו כבר שני עשורים, מוזג סיידר לוותיקי המדרחוב, ומחייך.
"זאת פנטזיה שהתחילה בצ'יקטי, אבל גם בביקורים שלנו באירופה", תיאר, "שם המסיבה היא בצהריים. אתה יורד מהמלון, נותן איזה אספרסו ומגיע לבר יין הראשון שלך או לטאפאס בר הראשון, שותה איזה כוס יין, נותן איזה ביס-שתיים ויוצא לרחוב עם מצב רוח אחר, מאשר אם היית עושה את זה בלילה".
מבחינתו, מדריד חשפה את האלטרנטיבה. "אתה נכנס ורואה איך כולם עומדים. אף אחד לא יושב. רק מדברים, שותים ואוכלים, ואז מדברים עוד ושותים עוד ואוכלים עוד. אני מסתכל, ואומר 'שמע, איזה כיף כאן'. ואם כל כך נהניתי ביום הזה, אפשר לעשות את זה פה, או לפחות להציע את זה. אתה אוכל פלאפל בעמידה, אז למה לא מולים? שלא לדבר על זה שפלאפל היום יעלה לך יותר. אצלי זה ככה, ואמרתי למיכאל שחייבים לתת לזה התייחסות. מה, אם באירופה זה ככה, אז גם אצלנו זה חייב לקרות, לא?".
מיכאל הוא מיכאל גרטופסקי, שותפו הוותיק של קשי בצ'יקטי, ובעלי "מיכאל ביסטרו" בלימן שבצפון. הוא ועמרי שמר הקשיבו, ראו את העיניים נוצצות, והשכילו לא לבלום. "בהתחלה הם לא ידעו מה אני רוצה מהם. שאלו על כיסאות בר גבוהים במקום מקומות עמידה. אמרתי להם 'אין, לא יהיה', ושיזרקו את הקליפות של הצדפות על הרצפה, ולתוך השוקת בצד, שהפכה עכשיו להיות מדד האושר שלי. אם היא ריקה, אני שם לב גם אם המסעדה מפוצצת".
קשי לא מדבר על לכלוך לשם הלכלוך, אלא על טוב טעם, ועל לכלוך שהוא גם קצת ניקיון. אולי ניקיון מפוזה. "אני לא כופה עמידה, אלא שואל, מציע. בצ'יקטי אם לא הזמנת מקום שבועיים לפני, הלך עליך. זה מפריע לי. פה זה אחרת, זה בול. זה כיף, זה פשוט כיף גדול. עמידה כמו באירופה? אז מה, גם אנחנו שם".
הקו הישיר הזה, אירופה-ישראל, אינו משורטט בציניות על ידי קשי. להיפך. כל עקיצה בנושא מרימה לו את הגבות בתמיהה. כן, ישראלים יעמדו פה, כן, ישראלים יחכו, וישתו וייהנו ויחייכו וגם יזרקו קליפות של שרימפס לשוקת המתכת שנבנתה כדי לעטוף את החוויה.
"לא תמיד בא לך להתחתן עם שולחן. גם אנחנו אוהבים, אבל לא תמיד. כשאני מתכונן לדאבל-דייט שנקבע מראש, אני בלחץ. על מה אני אדבר עם הזוג ממול שעתיים וחצי? על מה? אין לי סבלנות, עזוב אותי. תן לי להיות פה ואז ללכת למקום אחר, ולעשות ארבעה כאלה בערב. בצ'יקטי עומדים בחוץ ותקועים, פה האזור הזה פתר לי את כל הסיפור. צ' יקטי הוא מה שהוא, אין מה לעשות ולא צריך לעשות. פה זה אחר, ומפה אולי יצמחו חלומות חדשים, בצורה טבעית".
החלומות האלה, דווקא בשל התפתחותם הטבעית, השתנו אצלו עם השנים. עיר שלמה, והרבה יותר ממנה, עמדה אצלו בתור ב"טפאו" - גירסת הוורמוטריה שקצת הקדימה את זמנה ברחוב הארבעה, טפאו 2.0, אם אתם עובדים בקודים כאלה, או פשוט "סגירת המעגל" של קשי עצמו - אבל הוא כבר לא חושב שהג'וב הכי סקסי בעיר הוא להיות ברמן בברקפסט.
לא, הוא כבר מכוון אחרת. את עצמו ואת השעון. "דרינק אחר הצהריים ואז מסעדה, ולקום בבוקר לפילאטיס ולהיות סטארטאפיסט, או בן אדם רציני. בריא זה סקסי. חנון זה סקסי", הסביר בזמן שהאוזניים שלי מזדקפות בתדהמה.
"ראיתי את המגמה הזאת מתחילה. חוויתי את זה על עצמי. שמתי לב מה אני עושה בחו"ל. מסתובב עד שבע-שמונה בערב, מדדה חזרה לחדר, ובמיטה עד עשר. אין לי מה לעשות בחוץ יותר, הכול חשוך גם. לא רואים כלום", תיאר, "מדריד או לונדון, אחת בצהריים, אחרי בקבוק יין, והרחובות מפורקים מאנשים שמחים. בלילה הכול אפל. וזה מזמן גם דברים אחרים, שכבר אין לנו כוח אליהם".
מבחינתו, כל זה בא נטו מחוויה אישית. "היום אני נהנה מלקום בבוקר, לעשות את האימון שלי ולראות איך היום נראה אחרת. אנדורפינים זה הסם החדש. עכשיו רצתי 15 ק"מ. היה לי חשוב לפני השיחה הזאת לרוץ. אני לא פסיבי, אני אקטיבי, תמיד מגיע ראשון, תמיד מגיב ראשון. יש לך דלק טוב לכל היום".
איך היית מגיב לפני עשור, עשור וחצי, אם היית שומע את אבי של גיל 41 מדבר ככה?
"לא הייתי שומע כלום. בוא נתחיל מזה", הוא צוחק, "התחלתי לשמוע בשנים האחרונות. זה תהליך טבעי. אתה מקשיב לגוף ורוצה להיות טוב גם בדבר הזה. וכן, לא היינו יכולים להקים את הדבר הזה תוך ארבעה חודשים וחצי אם לא הייתי מגובש מאוד במה שאני עושה, ובלי האימונים האלה. אני רואה מה הם נותנים לי. אז אני לא אוותר על הדרינק הזה, אבל הוא יקרה בשש-שבע בערב, ובאחת עשרה אני במיטה. שלא תבין אותי לא נכון, גם אני מתקרחן מדי פעם, אבל במינונים".
"שש-שבע בערב" הן לא רק ספרות רנדומליות במחול המחוגים האקסטטי של תל אביב, אלא שעות הזהב של המסעדנות הישראלית. רבים ניסו להכניס תחת כנפיהן סועדים ומבלים, כאלה שבדיוק סיימו יום עבודה וכאלה שעוד לא התחילו אותו. זה לא עבד, בלשון המעטה. אולי בגלל המתח העקבי בין הקלילות הגמישה שלנו ובין העובדה שאנחנו בכל זאת צריכים תבניות.
כאן, התבניות נשברו כבר על שולחן השרטוטים. ורמוטריה נטועה אמנם בנקודת הפתיחה של הרחוב הכי לוהט בתל אביב, אבל הטמפרטורה שלה יכולות להימדד בקלות על ידי מטאורולוגים בקאווה באחה, אותו רחוב מדרידאי שהשיק אותה.
היא שמחה ובלתי מתיימרת, ידידותית עד כדי תמיהה שהורגלה כבר ליחס התל-אביבי, ובעיקר גמישה כל כך שאתה מתחיל להאמין בעל כורחך לדיבורי הספורט של קשי. רוצה לשתות משהו ותו לא? לעשות מנה ליד ולנשנש? ארוחה שלמה? קינוח ואז נראה? כנס, יש לה את זה.
התפריט יודע את זה, ומתנהג בהתאם. קודם כל משהו לשתות, במה שהוא לבטח הבר הכי מיוחד שהוקם פה מזה זמן, עתיר אפשרויות חדשות וגירויים, וכמעט מסוכן לאנשים עם ויסות חושי בלתי מושלם.
יש בו אגף שרי ומחלקת ביטרים ישראלית-איטלקית-צרפתית, אמארו ופרנה, סיידר אגסים מנורמנדי ואת אותה סידרה שהפכה את קשי למומחה עקשן של ייבוא אישי (400 משטחים, לא פחות). יש גם סנגריה שנמזגת מהחבית, קוקטיילים הום-מייד וקומיבנציות ג'ין וטוניק שמותירות אותך - שוב - נפעם, תוהה על מה ביזבזת פיהוקים בעיר הזאת בשנים האחרונות.
זה ממשיך לתפריט שפריץ ורמוט בהרכבה עצמית ולאסופה מהממת של ורמוטים - בכל זאת "ורמוטריה", לא? - שרוקדת בין מטעי מנגו ושדות תות לנצח, עשבי תיבול ופאקינג ארטישוק סורי, ומסתיים, אם אתם רוצים לסיים פנטזיות שכאלה, בתפריט יין שלם, רחב, בוגר.
האוכל משווה, מעלה, חוגג. ויטרינת זכוכית קטנה עם פינצ'וסים משתנים, פאן קון טומט עבה שמרטיב אצבעות בעסיס אדום, וגם פדרון ומנצ'גו, גספצ'ו ואנשובי ככל שהעין רואה, בוהקים ונוצצים משמן טוב, מחכים בקופסאות שהחתימו לראשונה דרכון בנתב"ג.
גרטופסקי לא רצה בתחילה, אבל התרצה מהר מאוד. "מיכאל, אנחנו מחוברים, זה לא היה חלום שלו אבל זה היה חלום שלי, והוא כמו אחי הגדול. אמר לי 'נראה לך שאני אשאיר אותך לבד? בוא נמצא את המקום שחלמת עליו, ואני מאחוריך'. החיבור הזה טבעי, אבל הוא לא מובן מאליו".
ובכן, אם ככה, נראה "לא רצה בתחילה", מה נגיד עוד? קרוקטס בלנקו עם תירס וטורטיה אספניול עם בשר סרטנים שנערם מעליה, "אורז בומבה ספרדי" וכלי חרס רותחים-מבעבעים עם שרימפס ולימון ופיסטוק. וגם קרודו וטרטר בקר, צ'ורוס מלוח עם פונדו גבינות על תקן הברקת "איך לא עשו את זה קודם?" וכדורי פאייה שחורה שמחכים לך לוהטים וצריכים להיות מוגשים עם אזהרת "אמרנו לך שלא תצליח להתאפק ומצטערים על הכוויה", תמנון וסטייק, מולים ושיפודי דגים, וקרמה קטלן וצ'ורוס מתוק, וחוזר חלילה. חס וחלילה שלא תחזור.
"בזמן שניהלתי מערכת יחסים עם מדריד, גילינו פה את המקומיות הישראלית, ובצדק", תיאר קשי, "ישראלים בחו"ל מעיפים את כל העולם עם המטבח הזה. לגיטימי וכיף שזה קרה, ככה גם גילינו כמה הטבחים שלנו הם הטבחים הכי טובים בעולם, הכי טובים. אבל בזמן שגילינו, שמנו קצת בצד תרבויות אחרות, וכששף ישראלי לוקח מטבח חוץ, אין דברים כאלה. הרבה יותר קיק, הרבה יותר חיבוק, הראש יותר פתוח והלב יותר פתוח. אחרי כל המקומיות הזאת, קצת התגעגעתי".
חלומות שמתגשמים. ורמוטריה
כל זה, על פלייסמנט נייר, זוכרים? "שמע, דיספנסר של מפיות ופלייסמנטים היו אצל אבא שלי בסטקייה, כשגדלתי. נולדתי לדברים האלה. הטאפאס ברים האלה זו הפרשנות שלהם והתשובה שלהם לסטקיות שלנו. אם אנחנו יכולים לאכול צלחת חומוס עם צנובר ככה, למה לא עם מולים? הכול בסדר. זה גם אוכל שמנוגב, שמן זית והכול, ודורש את המפיות שיהיו לידי".
לדברי קשי, הפלייסמנט הוא כל הסיפור. "נכון אמרנו שלא תמיד בא לך להתחתן עם שולחן? יש גם משהו מאוד מלחיץ לשבת ולקבל ספר ולהחליט מה גורלך בשעתיים הקרובות, לצאת לדייט ראשון עם המזוודה הכבדה הזאת. ולוקחים לך את זה ואתה לא רוצה לבקש, ולא נעים, ואתה לא רוצה לצאת טרחן. פה הכול טוב, הנה הוא פה, בוא נתחיל משניים, אולי נלך לסרט ונחזור, הכול טוב, הפלייסמנט איתנו, שב, תעמוד, תאכל משהו קטן, תזמין שישה על ההתחלה, תעשה מה שאתה רוצה".
אז הישראלים עומדים?
"עומדים, עומדים. הם לא פראיירים. אם אתה סגור על עצמך, ומקליל את הסיטואציה, ומוביל אותם, הם משתפים פעולה, ורואים שזה כיף, שמגניב, שאפשר. בא לך ללכת בנחלה, ולהיכנס באקראיות. אין על תחושת האקראיות בעולם. אין על להגיע לבית ספר ושאומרים לך 'המורה לא הגיעה, קחו כדור'. ה'קחו כדור' הזה, השנייה הזאת, היא אחד הרגעים המרגשים של הילד. אז אתה הולך, ולא הזמנת מקום, ואחרי 40 דקות הכול בסדר, ואתה חושב וואלה, לא בא לי יותר לשבת בחיים בשום מקום. רק לעמוד".
קשי מתאר מאורעות ביורוקרטיים שהיו מורידים על הברכיים את רובינו, ורק הפכו אותו לעקשני יותר. "ברז בירה מיוחד שצילמתי לפני כמה שנים ואמרתי שהוא יהיה אצלי בסוף באמת אצלי, וגם הסידרה הבאסקית שאמרתי שאין עסק אם היא לא מגיעה, ושיתוף הפעולה עם ג'וב (יובל ג'וב הרגיל, מזקקת יוליוס)? לא האמנתי שזה קרה בסוף. גם את הלוגו שלנו, עם הזית, ראיתי במקרה במהלך טיול עם עופרי, בת הזוג שלי. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, אבל אמרתי לה 'זית זה מרטיני, וזית בוורמוט, וזית באוכל ובשפריצים, והכול'".
בשבילי זה "מאורעות ביורוקרטיים", בשבילו "חלומות". ככה פשוט. הוא מסיים את הקפה ולוקח אותי ביד לראות איך נראה חלום כזה, של כמעט שני עשורים ללא יקיצה. "רציתי להיות ליד החברים, על הדרך, ומצאתי מדרחוב שהוא הקאווה באחה שלי", חייך תוך שהוא מניח יד כמעט בלי משים על אח דהפלייסמנטים, "אתה רואה, בסוף הכוכבים מסתדרים".
ורמוטריה, נחלת בנימין 25, תל אביב, 03-6152232