קוט דה חולון: היקב ההיסטורי שמכשיר דור חדש של ייננים

תמיד כששואלים אותי איפה נולדתי ואני עונה: בחולון, אני מוסיפה שגדלתי בשכונה שנושקת למקווה ישראל, אמנם גדלתי בעיר אבל עד גיל 14 זה היה קצת כמו לגדול במושב. אמנם לא גרנו בתוך בית הספר החקלאי עצמו, אבל רחוב מקווה ישראל בו גרנו, וגם בית הספר היסודי שלנו היו, היו מעין שלוחות של הפרדסים של מקווה שהיו מעבר לכביש.

השומרים תמיד נתנו לנו תמיד להיכנס חופשי, לאסוף תפוזים שנפלו בפרדס, לבנות בתים על עצים, לגנוב (סליחה) קרשים למדורת ל"ג בעומר. משה שהיה חבר שלי דאז ואני, אפילו טיפחנו שם, לפני שעלינו לתיכון, גינה חקלאית שהניבה פלפלים שלא יביישו שום מגדל אורגני,

ואז עזבנו את השכונה, התקרבנו לעיר, ובמקום ללמוד במגמה חקלאית במקווה, הלכתי ללמוד קולנוע בתיכון אחר, והפכתי מילדה שהולכת יחפה כל היום לילדה אורבנית עם אולסטארס. כל זה קרה הרבה לפני שגדלתי להיות אישה שאוהבת יין. ופתאום לפני כמה ימים, בעיצומה של חופשת החג, פונה אליי מישהו ומספר לי שיש מקום שנקרא מקווה ישראל כאילו שאני לא יודעת, ויש בו יקב היסטורי שמחליט להחזיר עטרה ליושנה ולייצר בו יין.

מעבר לסגירת המעגל האישית, הפרט ההיסטורי, שאינו שולי כלל וכלל, נעלם מעיני. אני מודה שלא ידעתי כי היה גם יקב במקווה ישראל, שהוקם בשנת 1883 על ידי מומחים שהגיעו מאיטליה. יוסף נייגו מי שהיה מנהל בית הספר החקלאי באותם ימים, הורה לנטוע כרם, ועד שנת 1974 היקב פעל לסירוגין עד שנסגר.

בית הספר מקווה ישראל הוא בית ספר חקלאי, וכל מי שלומד בו מחויב להשקיע כמה שעות בשבוע בעבודה חקלאית כלשהי. לול למשל. אבל התלמידים של היום הרוויחו בענק ולא כולם חייבים להתעסק עם אפרוחים, כי בשנת 2013 החל בית הספר לחדש את פעילות הכרם ונפתחה בו מגמת יין, מהכרם ועד הבציר, בניהולו של אליהו פרטוש. בשנת 2017 ניטעו במקווה ישראל מלבק, פטי ורדו ומרלו.

מה יוצא מזה? 750 בקבוקי יין בשנה ותלמידים שכייף להם לבוא לבית הספר. את שנת הלימודים הם פתחו בבציר. אפשר ושווה ממש לבקר שם. יש חנייה וזה מטר מתל אביב. ואגב היסטוריה, כיתת היין נמצאת במבנה המכניקה שבו דוד לייבוביץ ייצר את הדוידקה, אבל זה כבר סיפור אחר.

אפרופו חופש, אחרי שבוע בצפון בו עשיתי דברים שאינם טיולי יקבים, לא יכולתי להימנע מלעצור באיזה יקב. ככה זה כשאנחנו נוסעים למקום הקבוע שלנו בכנרת אני תמיד רואה את הפנייה לנטופה וחושבת שצריך לעצור בחנות ולראות מה חדש, לנשום קצת מזגן, לשתות משהו, ואז לקחת משהו לבן וקר כדי שלא נהיה צמאים, כי אלוהים יודע כמה חם בכנרת.

לקחנו את 'נטופה תל קאסר לבן 2020', 100% רוסאן, שהוא הדבר הכי מרענן ששתיתי לאחרונה (מומלץ לסוכות למי שבחופש ומחפש משהו לשתות מהבוקר), שהצטרף לפינו גרי מסדרת ירדן של של 'יקב רמת הגול'ן (יין שהוא כמו תעודת ביטוח מבחינתי) שכבר החבאתי בצידנית עם קרחונים, ואז שמתי גז כדי שנגיע כבר.