מתקפת הציפורים השחורות

אם נלך עם הסטיגמה עד הסוף, אז בחתך רחב ישראלים אוהבים מרלו. אם אני חוזרת אחורה שבע או שמונה שנים, אני יכולה לומר בוודאות שבקטגוריית היינות האדומים, בתפריטי רוב המסעדות והברים הייתם מוצאים רק קברנה ומרלו, פה ושם אולי מלבק אבל זה גם צריך היה להיות מקום שיש בו מישהו שמבין עניין.

תרבות השתייה והיין בישראל הלכה והתרחבה, מאז ואני זנחתי את המרלו כדי לצאת לרעות בשדות אדומים זרים. עבורי, זה היה התפר הזה בין שתייה חובבנית לבין הרצון שלי ללמוד לעומק את עולם היין, ומרלו - אחד הזנים הנפוצים בעולם, שמשמשים כבסיס רחב לבלנדים נפלאים, היה, איך לומר שגרתי מידי.

אחרי התעמקות קלה, גיליתי שזן הענבים קרוי על שמה של ציפור קטנה, וגם את העובדה שעם כל ההיסטוריה שלו המרלו הוא זן חדש יחסית שהופיע לראשונה בבורדו רק במאה השמונה-עשרה.

ובכן, בשביעי בנובמבר חל יום המרלו, וכפי שהבטחתי כאן לפני מספר שבועות, אני משתדלת למלא את מר חשוון באירועים וחגים לא קונבציונאליים לפחות עד שיגיע חנוכה. וגם אין כמו גשם ראשון או שני, ותחושה קרירה בערב (יש פה מישהו שעוד לא הוציא ז'קט?) שדורשת יין אדום מאוזן, אלגנטי, מומחים אומרים לי שהוא במיטבו בבלנד, אני מודה, שאוהבת לשתות אותו גם ככה, והנה כמה המלצות שלא עוברות את המאה השקלים:

אני חושבת שכתבתי על סדרת 'אסנס' של טפרברג, כמה וכמה פעמי, אבל גם אם תגידו שזה יותר מידי, עדיין אתעקש שזה בצדק. הסדרה, שרק הולכת ומשתפרת בעיני מבציר לבציר, היא משהו הייתי ממליצה לנסות עכשיו כשעונת האדומים בפתח. הבקבוק שמצאתי במקרר הוא מבציר 2017, והתיישן היטב, הצבע הדובדבני שלו היה פתיחה נהדרת לחג המרלו שבפתח.

חברה חזרה לא מזמן מקליפורניה ואמרה לי שסצנת היינות האמריקאים היא משהו שאני חייבת להפסיק לזלזל בו. איכשהו משהו ברעשנות האמריקאית גרם לי לא להעריך את תעשיית היין שם, ולא ממש בצדק. מלבד העובדה שדארק הורס הוא יין בטופ של הטופ של הואליו פור מאני, הן בטעם והן באיכות. הוא מרלו ארומטי במיוחד, מגיע מקליפורניה, ובתור מי שבעשר השנים האחרונות שתתה המון מרלו, אני חייבת לומר שיש בו משהו מיוחד, אולי בגלל שיש בו גם קצת פטי ורדו ופטיט סירה.

גם יקב קאוויט מככב אצלי הרבה במקרר היין, קודם כל בזכות העובדה שהוא יקב אקולוגי, ואם יש משהו שאני בעיקר מקפידה עליו בתקופה האחרונה היא דווקא לבחור יינות טבעיים, אקולוגיים. יש בזה משהו טוב לא רק לפלנטה אלא גם בחיך וזה פשוט משתלב קולינרית נהדר. לקאוויט יש שני סוגי מרלו שאנחנו אוהבים בבית, 'קולקשן' שהוא יותר יומיומי וקליל וה BV שהוא בעיני "חגיגי" יותר, למרות מחירו המאוד נגיש, הוא משהו שהייתי שומרת לארוחת שישי של פסטה קאצ'ו אה פפה.

ועוד ישראלי אחד לסיום: מרלו טוליפ, שזיפי וטעים ומאד מאוזן שגם היה לי במקרר וחיכה לרגע המתאים. אמנם בבקבוק של טוליפ יש 90% מרלו, 5% ויונייה ו 5% קריניאן, שני זנים נוספים שאני מאד אוהבת, שהופכים את כל החוויה לחגיגה בפה. אז חג שמח כבר אמרנו?