היקב שמתחיל הכי חזק ולאט לאט מגביר

אני לא יודע אם לקרוא לזה מקריות או גורל אבל זה מה שקרה לדוד נחמני: בשנת 1954, כשהיה בן 3 חודשים עלה עם משפחתו לישראל באונייה "קדמה" שהפליגה ממרסיי שבצרפת. האונייה, שהייתה חלק מצי ימי מתגבש להסעת נוסעים, פעלה תחת חברת "שהם", חברת בת של צי הסוחר הישראלי: צים. רצה הגורל ועם השנים כשדוד עזב את לימודיו בכיתה י', הוא החל לעבוד בגיל 16 בחברת צים כימאי.

העבודה בצים הפכה את דוד לצרכן ואוהב יין כבר מגיל צעיר. אומרים שליורד ים יש אישה בכל נמל. ובכן למלח הזה היה יין בכל נמל. כאדם סקרן הוא למד להכיר יינות מכל מדינה אליה הגיע. בסוף הוא גם מצא אישה: פרנסס נעמי ג'ואנה, עולה חדשה מבריטניה. הוא עזב את עסקי הימאות ומאז גורלם נכרך זה בזו כשדבר אחד לפחות יחלקו לעולם, האהבה ליין. אהבה שמקורותיה שונים, אך הולידה ברבות הימים את יקב נחמני שבגן-נר בעמק יזרעאל.

פרנסס, שותפתו לחיים וליקב, גדלה בבית בו אביה, היינץ', נהג לייצר יין ותזקיקים לצריכה עצמית. הוא גם נהג להסיר את תווית היינות אותם שתה ולכתוב על צידן האחורי את רשמיו מהיין ועם מי שתה אותו. כתוצאה, הוא אפילו כתב עם אשתו השניה (גנסטה) ובעזרת MW פט סימון, ספר לימוד מקסים שהוא אייר בעצמו, אודות הכנת יין בבית. ספר זה היווה בסיס ראשוני לעיסוק ביין עבור דוד ופרנסס, שמשרותיהם הרשמיות רחוקות שנות אור מייננות.

לדוד, שעבד כנהג ומאוחר יותר מנהל מחלקה בחברת אמבר, היה חבר שגידל כרם ענבים אבל ללא דורש. באחד הבצירים של תחילת שנות ה-2000 הציע לדוד שמעולם לא הכין יין קודם לכן ענבים לשימושו. כנראה שבאותו הרגע הזוג, שגם כך יין היה חלק מחייו, מצא תחביב שהפך לעסק מאוד רציני היום. במקביל החלו ללמוד פרנסס ודוד את מלאכת הכנת היין בבי"ס שורק.

באותו הזמן, חברים מדר' אפריקה שידכו את דוד ליקב Fairview, יקב מפורסם, בבעלות יהודית שמארח סטודנטים. דוד נסע לשלושה חודשים להתמחות. שני דברים משמעותיים עד היום הוא נושא עימו מהתנסות זו, האחד הוא ההחלטה שלא לסנן את היינות האדומים כדי לא לאבד דבר מאיכות הפרי והשני הוא עבודה מוקפדת וחסרת פשרות.

ניתן לומר שהיקב מוכר וקיים באופן רשמי משנת 2003 ומייצר כיום למעלה מ-6,000 בקבוקים כשמעט יותר ממחציתם אדומים והיתר לבנים ורוזה. רוב היינות קרויים ע"ש בני המשפחה. משך שנים רבות היה מוכר יקב נחמני ככזה המייצר יינות בלנד אדומים בלבד. כניסת שקד, ביתם הצעירה של הזוג לעסק גררה תוספות מעודכנות יותר. שקד למדה ניהול אופנה, עבדה בעיצוב חלונות ראווה עבור Dior, ובגיל 24 פתחה עמוד אינסטגרם ליקב והפכה במהרה לאשת השיווק של היקב ומי שהביאה הרבה מאוד מבקרים ועניין לעסק.

בין היתר למדה שקד במכללת אוהלו וב-WSET והחלה להכיר יינות לבנים ורוזה שלא היו מוכרים לה מבית הוריה. בהשפעתה ותוך התנגדות ראשונית מעטה מצידו, החל דוד לייצר גם יין לבן. היין הראשון שהוכן מענבי סוביניון בלאן ובעזרת ייעוץ של שתי יינניות מוכשרות ליטל עובדיה (יקב תל) ודנה בני (יקב ננה) נחטף. השנה בשל בעיות עם הזן פנה היקב לכיוון אחר ויבקבק בהמשך יין מענבי שרדונה (ששהה בחבית) וכן בלנד של ענבי רוסאן ומרסאן.

שני דברים חשובים בהקשר זה: בשל החששות והעובדה שהיין הלבן טרם התייצב על זן או עשייה מסוימים, אף בן משפחה לא זכה שהיין ייקרא על שמו (מעניין מה יהיה על "נחמני לבן" בעתיד). דבר נוסף הוא שזו הפעם הראשונה שהיקב, עושה שימוש בענבים שנבצרים מכרמים באזור הגלבוע. כל שאר הכרמים בהם בוצר היקב מצויים מהגליל ועד לרמת הגולן.

יין הרוזה החדש, זכה להיקרא "רוזה ג'ואנה" על שמה השלישי של אם הבית, היות והוא מגלם בתוכו גם את שם סבתה. גם הוא נעלם לחלוטין ממדפי היקב, מהר מהצפוי לדברי דוד ולכן השנה תגדל הכמות שלו בכ-50%.

איך קורה שיקב קטן מגן נר זוכה לחשיפה כזו? המדיה החברתית של היקב עובדת יפה בזכות שקד, אבל עוד קודם לכן, הידיעה על היקב והעשייה בו עברו מפה לאוזן, הודות לזכיות שלו בתחרויות שונות בארץ ובעולם. כשהייתי ביקב לראשונה בשנת 2013, היה זה בעיקר הודות לעניין שיצרה בי זכיית היקב בתחרויות בחו"ל.

מאז 2010 החל היקב להשתתף בתחרויות יין. לראשונה זכה בתחרות טרה וינו בישראל עם "ויקטור" שיוצר באופן חד פעמי כמחווה לחבר של דוד שהלך לעולמו. שנה לאחר מכן זכה נחמני באותה התחרות בתואר: 'היקב הביתי הטוב ביותר' ובמדליות עבור יינותיו. מאז, העולם הגדול הפך למטרה. אני שואל את דוד, מהיכן האומץ בשביל יקב בסדר גודל כזה לשלוח יינות לתחרויות בינלאומיות נחשבות כמו AWC או IWSC ? והוא משיב באמונה שלמה: 'יש לנו יינות טובים, למה לא לשלוח?'

לאורך השנים זכה היקב במדליות נחשבות רבות ובהערכה בתחרויות בחו"ל אבל חשיפה ועניין כמו זכייתו האחרונה של היקב בתחרות של מגזין Decanter לא הייתה מעולם. שקד מספרת שמאז בכל שבוע מתדפק סיני אחר על דלתם ומבקש לטעום ולרכוש יין. טלפונים ממדינות כמו סינגפור, הונג קונג ויפן ועוד הציפו אותם.

היין ששמו "שירה" (ע"ש הנכדה), המורכב מזנים בורדולזיים (קברנה פרנק, פטי ורדו, קברנה סוביניון ומרלו) זכה בציון 97 בתחרות, הציון הגבוה ליין ישראלי בתחרות אי פעם ואף גבוה (לפחות בנקודה) מיקבים ישראלים מבוססים ובעלי ייננים מדופלמים שזכו בתחרות בעבר. זה ציון פנומנלי ותחושה מרוממת שאמנם גורמת לדוד רצון לגדול ולטעת כרמים אבל לדבריו הוא איחר את הרכבת ב-20 שנים בעניין זה.

עבור פרנסס, ילידת בריטניה, הייתה זו סנסציה של ממש. "הגעתי לארץ בתור ציונית, אז בעיני דווקא לשלוח יינות מהארץ לטעימה עיוורת ללונדון... אני חושבת כל הזמן על כך ששולפים את היין אחרי הטעימה ומגלים שזה ישראלי." ולי רק נותר להניח שהבריטים יכולים לאכול את הכובע על כך שסיימו את המנדט בישראל.

טעמתי בביקור שלושה יינות, כולם היו מאוזנים, הרמוניים טעימים ובעלי איכויות גבוהות ביותר. החל מהגרנאש גנסטה 2021 שנעשה כמחווה לסבא ורעייתו ומוגש מצונן וכלה ביין שירה 2017 שבאמת ובתמים יין מצוין ובעל עתיד מזהיר וטעים. כלל מחירי היינות נעים בין 110-200 ₪ למעט "שירה" ויינות מבצירים מוקדמים יותר.