ביינות הסתיו: בקבוקים לעונת המעבר

"בלילות הסתיו, נופל ביערים עלה לא נראה, ושוכב דומם לארץ", כתב דוד פוגל והשיר המקסים הזה שהלחין שם טוב לוי, הוא כבר יותר מעשור הרינגטון הקבוע בטלפון שלי. יש ששואלים אותי "למה את עונה כל כך מהר?" יש שתוהים מה לי ולשיר הזה, ו-"מה זה בכלל"? ואני, שבכלל אמורה לאהוב קיץ כל כך, פתאום מרגישה שאני יותר מתחברת לסתיו. זה בוודאי הגיל.

ובכל פעם כשאני מרגישה (ויש לומר עוד מראשית ספטמבר), איזה משב רוח בריזתי בפרצוף בשעות בוקר מוקדמות או בשעות הערב, אני מיד שולחת הודעה לא' חברי המכונה גם "מר 16 מעלות", שמתעקש תמיד על הטמפרטורה הזו במזגן, והוא מקניט אותי שאין בארץ דבר כזה סתיו. יש קיץ מוות, קיץ רגיל ואז משהו שנראה כמו חורף. הוא אולי צודק, אבל האלרגיה שלי אומרת דבר אחר לחלוטין.

הסתיו, שעכשיו בעיצומו של אוקטובר הוא כבר משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, גם הציניקנים המזיעים לא יכולים להתעלם ממנו, ובגלל שא' הוא נודניק ולא מוכן לשתות כשחם יין אדום, מחכים פה על המדף כמה בקבוקים שלא רציתי לשתות לבד, וידעתי שאני צריכה לשמור למאורעות מיוחדים שמתרחשים איך לא? בסתיו.

בקבוק קטן של 'דלאס קוט דה רון', בלנד של סירה וגרנאש קרץ לי מהמקרר. כן, מישהו המליץ לי לתת לו בוסט קטן של קירור לפני השתייה, למרות שהוא אדום. "את תראי איך הוא יפתח לך" הוא אמר, וצדק. וכך נפתחה לי העונה, שתי כוסות מבקבוק שנשמר רק עבורי. לא' השארתי את הסירה של דלאס.

הסיבה שבחרתי בשני היינות הללו, היא קודם כל מפאת סתוויותם על אף העובדה שמדובר בסירה שעבורי זה יין של סערות. אבל דווקא פה לא הייתה את נחיתת הכובד הזאת שציפינו לה, ואפילו א' העיד שמשהו בטעם ובארומה העמוקים היה נוכח עדיין אבל לא הכביד. חייבים לציין גם את המחיר המאוד שווה: 50 שקלים, שמפתיע אותי בכל פעם מחדש.

מדלאס בחזרה לישראל ואל עוד חוב קטן שיש לי מהחגים: קברנה סוביניון 2019 מסדרת 'מאונטיין הייטס' של יקב "טורא". יש בו משהו שזיפי, ונילי, ואפילו ניחוח קקאו, הוא קולינרי מאד והתאים לי בול לפסטה בוקטיני מספר 9 (זו עם החור!) ובולונז, אחרי שניסיתי מתכון של שף איטלקי מוכר והפכתי רשמית לבולונזאית.

יין נהדר נוסף שיצא השנה של היקב הוא "מאונטיין פיק" 2018, בלנד פטי ורדו, מרלו, קברנה סוביניון, קברנה פרנק מכרם ברכה. הוא קצת יותר "חורפי" בעיני, אבל התאים לנו יופי עם היורה הראשון של שמחת תורה.

ובחזרה לסתיו. לפני כמה שבועות עשיתי פה כתבה על פינו נואר, וסיפרתי עד כמה זה זן שלקח לי זמן לאהוב אבל מהרגע שעשיתי את הבחירות הנכונות, מאד כיף לשתות אותו.

אז זה הזמן לחזור לפינו נואר שהוא בעיני זן סתווי מושלם. יין שלא נכנס אז לכתבה ואולי כדאי לתת לו היום את הכבוד הראוי הוא 'הוריזון' של אלברט בישו, מדרום צרפת. גם הוא במחיר שמסתדר יופי עם יוקר המחיה.