פעילות נינוחה, בעצימות בינונית, נרשמה בצהרי יום חול בנמל הבית הצעיר יחסית של מבשלת הבירה Jem's בקריית אריה בפתח תקווה. הבר־מסעדה בן השנה אוכלס בתפוסה חלקית בסועדי אמצע היום, באמצע העבודה, והרוח הכללית הייתה ארוחה עסקית, לא רוחות מלחמה.
שזה מעניין, כי מלחמת חרבות ברזל, מאורעותיה וטראומותיה ערבלו בהתפרצות געשית את החברה הישראלית, את המשק ואת עולם המסעדות והברים. למי יש ראש לחגיגות קולינריות ומפגשי שתייה עכשיו. עם זאת, הניסיון לשוב לשגרה, או לפחות לתרגל שגרת חירום סבירה, מביא את האנשים משני צדי הברים, מסעדנים ולקוחות כאחד, למתוח איברים כדי להתחיל לחזור לעצמם. ברור, עד כמה שאפשר.
ג'מס: הגרסה המכופתרת
הבר־מסעדה הזה, לדוגמה, משתדל כרגע לתת דגש ל"בר", לפני ה"מסעדה", והוא נפתח שוב בשעות הערב, מה שלא קרה מאז אותה שבת איומה. בימי ראשון, אומרים כאן, ישובו ההופעות החיות. אני תוהה איפה הבמה ומסבירים לי שאני יושב עליה. כלומר, הבמה היא המפלסון העליון של המקום, שבזמנים שאינם הופעה הוא חלק משטח ההסעדה. האתר הנוכחי החליף כסניף דגל את האתר הראשוני, שפעל בקריית מטלון באותה אֵם מושבות, במשך שנים רבות. דניאל אלון, אחד משלושת הבעלים הפעילים (לצד ג'רמי וולפלד ודרור ארז), מסביר שהפרידה מהמקום הקודם, שעבד עד הקורונה, נעשתה כי בעלי הנכס לא האריכו את הסכם השכירות וכי "המפעל עצמו נעשה קטן עלינו".
אלא שה-"מפעל" היה גם חלק מסוד קסמו של אותו ג'מס וחלק מהאפיון המובהק שלו. דודי הבישול, המראה התעשייתי והמחוספס, הסל בחצר, כל אלה אינם חלק מהמקום החדש, שמשדר משהו נקי יותר, דיינרי, עם ריהוט כהה, תאורה מדויקת, ובר יפה ואלגנטי במרכז תשומת הלב. "יש לו אופי שונה, משודרג. חלק אוהבים את זה יותר וחלק פחות", דניאל אלון מודה. "זה כמו נעל מעור, שפשוט נראית יותר טוב".
רשת הברים הגדולה בישראל
לדברי אלון, זו אחת המסעדות הגדולות שהוקמו אחרי הקורונה: 650 מטר, עד 250 סועדים, וגם חדר פרטי מרווח ונאה לאירועים. ייצור הבירה, בניגוד לקטע הרומנטי של המקום הקודם, אינו מתבצע כאן, אלא באזור השרון, בשיתוף מבשלה אחרת, שאלון נמנע מלנקוב בשמה.
ג'מס היא כיום רשת הברים הגדולה בישראל, 14 סניפים, חציים בבעלות המבשלה וחלקם בזיכיונות. היא אפילו רשת הברים הכשרים הגדולה בעולם. רוב הסניפים נמצאים במרכז הארץ, הדרומי ביותר בבאר שבע והצפוני ביותר בקיסריה. "לקח הרבה שנים עד שהסכמתי לקרוא לזה רשת", מספר דניאל אלון, שכמו ג'רמי וולפלד והחזון הגיע מארצות הברית. "הוויז'ן שלנו היה להביא את בשורת בירת הבוטיק, מה שהפך בהמשך ל'קראפט'. המילה רשת והמילה בוטיק לא נשמעו לי טוב. 'רשת' נשמע מסחרי ולא איכותי, ו'בוטיק' נשמע קטן".
הבירה טבעית וטרייה, לא מפוסטרת ולא מסוננת, וגם תהליך התסיסה שלה טבעי. היא קלה לשתייה ומוגזת בעדינות. בג'מס מכינים 6־7 סוגי בירה נעימים ולא הרפתקנים, או כפי שאלון מתאר, "מהיום הראשון החלטנו לעשות בירות נגישות. לקחנו בירות מכל מיני מקומות בעולם ועשינו להן גרסה שלנו, מיינסטרימית".
מי שלא בעניין של בירה־בירה יכול לקבל כאן קוקטייל מבוסס בירה, או אלכוהול סטרייטי מהבר. גם האוכל הג'מסי נמצא במחוזות הבטוחים והידידותיים למשקה: בשרים, כריכים, סלטים ואף כבד קצוץ.
אנשים רוצים להתאוורר
עם פרוץ המלחמה, כל הסניפים (כמו כל הענף, בעצם) נסגרו מיד. "זה היה ברור. הנד-ברייקס פול סטופ. קרה אסון לאומי שעדיין לא הבנו עד כמה הוא גדול. הייתה אי ודאות מוחלטת בעניין השלב הבא. אמנם היינו מתורגלים למצב מיוחד מהקורונה, היה לנו ניסיון. ועדיין, זה היה שונה. כולנו היינו בשוק מוחלט במשך שבוע".
ובהמשך?
"המקומות השכונתיים נפתחו ראשונים, אחרי שבוע וחצי, כי אנשים רצו להיות קרובים לבית. לרדת בכפכפים ולהתרענן עם בירה. אצלנו, אלה היו הברים ברעננה ובעיר ימים בנתניה. לאט לאט נפתחו עוד מקומות, בהתאם למרחק שלהם ממקומות מגורים. כאן, למשל, באזור התעשייה, אנשים עדיין לא מגיעים בערב כי זה רחוק מהבית. עכשיו כל המקומות שלנו עובדים חוץ מאחד, ברחובות".
איך הם עובדים?
"רבע מהעובדים שלנו מגויסים. גם עובדים זרים עזבו בחלקם. יש לנו עובדים שלצערנו היו במסיבת הנובה ברעים. לשמחתנו, הם שרדו. אז אנחנו עוד לא מסוגלים לפתוח בכל שעות היום. הנטייה שלנו, כאנשי עסקים, זה לחזור לשגרה, לפתוח, לדחוף קדימה. אבל לא בכל המקומות זה אפשרי בינתיים".
הפעילות במסעדות ובברים תלויה, כידוע, לא רק ביכולתם של המסעדנים, אלא גם ברצונם של הסועדים והלוגמים. או במילים אחרות: עד כמה יש לישראלים חשק לצאת היום? "כמי שלא גדלו כאן, מדהים אותנו לראות איך אנשים חוזרים לשגרה במצבים קשים. כשהיה פיגוע בדיזנגוף, עם נרצחים, אחרי כמה שעות הכל חזר שם. זה הדי.אן.איי בישראל. העמידות מדהימה. אני מרגיש שאנשים רוצים להתאוורר, מחפשים מקום לפגוש חברים. מה עוד שעכשיו אין חו"ל, אין תרבות, אז זה המקום - בתי קפה, ברים ומסעדות - שאפשר לשבת בו ולדבר. אנשים צריכים גם לפרוק, להוציא, לשחרר את הרגשות".
אולי תחת ההתרשמות הזו מהקהל הישראלי, הג'מסים מתחילים דווקא בימים אלה להריץ תינוק חדש, "מקום קטן, היפסטרי, שיעבוד תחת המותג ג'מס" ויתמקד בפיצה בוטיק, בנשנושים. ובבירות, כמובן. התינוק ייוולד ברעננה, כשהכוונה היא להביא לו אחים במקומות שונים בארץ.
מה קורה במכירות הבירה הביתה בתקופה הזו?
"הייתה צניחה קטנה במכירות בהתחלה, ולאט לאט זה חוזר לעצמו".
אבל קורונה זה לא
"בקורונה היה בוּסט כי אז כל שוק המסעדות והברים נסגר, וגם אנשים לא היו בדיכאון".
ההלם וההשבתה בתחילת המלחמה לא גרמו לבעלי ג'מס לשבת בחיבוק ידיים. "אני טוען שיש שני סוגי אנשים בעולם", מתפייט דניאל אלון. "יש כאלה שבעתות משבר מגיבים בעשייה ויש כאלה שמגיבים בהסתגרות. אני מגיב בעשייה. המסעדה הייתה סגורה, ומלצרית אחת שאלה אם אנחנו עושים משהו למלחמה. זה הדליק אותי. אמרנו: 'בואו נקים מערך', והקמנו בתוך יומיים. יש לנו ליין של סנדביצ'ים איטלקיים. עשינו קו יצור של פניני והתחלנו להוציא אלפי מנות ביום, גם מנות חמות, במשך כעשרה ימים".
זה נשמע חלק ומתקתק, אבל בניית המערך ותפעולו היו מורכבים. 40 מתנדבים, רבים מהם עובדי המסעדה, התגייסו לפעילות מדי יום. אלון, חבר בקבוצת מסעדנים בוואטסאפ, גילה שיש ביקוש רב למנות כשרות והציע את שירותי ג'מס. הבקשות התחילו לזרום למסעדה, ומפעל ההזנה ההתנדבותי יצא לדרכו לפני שדאג לרכיב קטן אחד: כסף.
"לא היה מימון, ובתוך ימים גייסתי 100 אלף דולר", אלון מספר. "אבל התחלנו בייצור לפני שהיה כסף. אמרתי: 'נעשה ונשמע'. בנינו הכול מהתחלה, כולל אריזה. היו קבוצות של מובילים והייתה לנו כאן מישהי שתיאמה את כל הפעילות. שלחנו מנות לבסיסי צה"ל, לתומכי לחימה כמו זק"א ומד"א, למפונים, למשפחות אבלות. זה הרגיש טוב".
מה התחזית שלכם לגבי עולם הברים והמסעדות?
"האחדות כאן חזקה יותר מהכל. כולנו שם, ואנחנו נצליח. כי כשכולם מתכוונים לדבר, גם רוחנית - זה יקרה. בתחום המסעדות והאלכוהול נחזור לזה ביג טיים. אנחנו מקום כל כך קטן, הכל יכול להשתנות מהר. אני אופטימי מאוד באופי שלי. אחרת, אי אפשר לעשות כאן עסקים. אי אפשר לקום בבוקר אם לא אופטימיים".
ג'מס. אפעל 15, פתח תקווה. 03-919-5366