כמו כל טרנד שעלה על גדותיו, גם הקונספט של פוד-טראק הפך למאוס. לא בגלל הפוד-טראקס עצמן, אלא בשל אלה המתחזים להן. לא אחת גוגל יסמן לכם את אחת מאותן עגלות אוכל ניידות בקצהו של גן עירוני, וכל שתמצאו שם הוא קיוסק רעוע שמגיש קפה ובראוניס נטולי גלוטן תחת מעטה זבובים טורדניים, אבל עדיין מרשה לעצמו להתכנות בשם הסקסי "פוד טראק".
לכל הטורים של רוזי הטועם
דרך שיטוטיה ברשת נתקלה אשתי במקרה בפוד-טראק מומלץ במיוחד - לוניו בחוצות שפיים. מה כל כך צד את עיניה? אולי העובדה שמדובר בדוכן פיש אנד צ'יפס שמתהדר גם בשרימפס וקלמארי, לא מחזה שכיח בארצנו. "מאכלי ים", והרי אלה שתי מילים שלא זקוקות לשום דבר שיקשט אותן כדי להשתכנע.
נסענו בשבת אחר הצהריים. חוצות שפיים, כדרכו של כל מרכז קניות שפתוח בשבת, הוא מתחם נוראי. למעשה, במקום להילחם בנרמול של זה, האסטרטגיה של שומרי השבת צריכה להיות "תפתחו עוד כאלה וכמה שיותר", כדי שאנו החילוניים נרגיש את תחושת הקבס, עד שתציף אותנו וניגמל לחלוטין מהקומפלקסים המזעזעים הללו.
על חניה קרובה, חשבנו, אין מה לדבר, אבל באופן מפתיע מצאנו אחת - ממש מול לוניו. אפילו לא צריך להתאמץ. הגענו לדוכן וריח טיגון של שמן עמוק עלה, כמובן, באפנו. בניגוד להתרשמותנו על הנייר, לוניו אינה עומדת לבדה, היא רק חלק ממיני קומפלקס של מספר פוד-טראקס פלוס דוכן פיתה דרוזית, אף הוא מאפיין בולט של סופ"שי שופינג. ובכן, יהיה פה מעניין, חשבנו, לא נסתפק בטיגון עמוק של שרצים, נבדוק גם קצת בשר.
התחלנו בלוניו. לפנינו מישהי שאלה אם השמן של הדגים הוא אותו השמן שבו מכינים את השרימפס והקלמארי. כששמעה שכן, היא ויתרה. זו ללא ספק שומרת הכשרות הכי מוזרה שנתקלתי בה.
המנות די סולידיות - פיש אנד צ'יפס, קלמארי אנד צ'יפס, שרימפס אנד צ'יפס - לצד בחירות כמו שווארמה דג ופישבורגר שהן קצת יותר נועזות. אנחנו הלכנו על מיקס שרימפס וקלמארי (78 שקל), מנה שמגיעה עם צ'יפס ושתי פרוסות לימון עבות להתזה רוחבית.
המתנו כרבע שעה, זמן סביר להכנת מנה כזאת. לבקשתנו, הגיעה הסלסלה עם מגבוני ניקוי שיהפכו את השולחנות המזוהמים לקצת יותר נעימים. זו הייתה מנה יפה, ועדיין חלחלה בנו התחושה לפיה גם עם יוקר המחיה שלנו מנת אוכל רחוב לא צריכה לעלות כמעט 80 שקל. בדרך כלל במנה כזאת השרימפס הם הילד הטוב והקלמארי הילד הרע, וזה לא היה שונה גם כאן. הקריספיות של החסילונים הייתה מושלמת, בעוד קליפתו של הקלמארי המרדן לא יכלה לשמן החלקלק והותירה את הטבעות מיותמות כמעט מציפוי. הצ'יפס היה נהדר ובסך הכול זו הייתה מנה טובה באופן כמעט לא אופייני לסיטואציה.
התלבטנו לגבי הדוכן הבא והחלטנו ללכת על "הסמוקיה", או בשמה הידוע יותר "המעשנת של ניסן", דוכן פעיל ביותר שמעניק סוגים שונים של בשרים.
לאחר מעשה התברר לי שחברי יניב גרנות כבר ערך בו ביקור בעבר, אבל בזמן אמת הייתה לי חוויה אובייקטיבית לחלוטין. הזמנו קבב בצלחת (55 שקל), שתי רצועות פרוסות שמגיעות עם סלט וצ'יפס בצידן. כאן הייתה לנו חוויה הפוכה מזו של לוניו - המחיר היה הוגן, אבל הכמות הייתה מועטה והבשר פשוט לא היה טעים. הוא לא היה רע, רק סתמי וחסר ייחוד. גם הצ'יפס הנוקשה לא הוסיף לרושם. הכול הרגיש מיותר.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות מ-1 עד 10) מתחלק הפעם לשניים, שכן לא יהיה זה הגון לחלוק את הציון בין שני מקומות כל כך שונים. המשותף להם, שלא באשמתם אבל זו המציאות, הוא הזוהמה על השולחנות והתחושה שבקיץ בטח חווים פה את הגיהינום בהתגלמותו, בתוספת להקות של צרעות שמרחפות מעל הפחים.
לגבי לוניו, האוכל היה טעים ומיוחד בעיקרו. לא יושב מדהים, בכל זאת הדבר הזה שוחה בנהר של שמן, אבל חוויה טובה וייחודית. המחיר, 78 שקל, הוא בעיה, במיוחד כשהמנה לא גדולה במיוחד. אם הורים לשני ילדים שמגיעים לפה צריכים להשריש 300 שקל מינימום, כולל שתייה, בשביל ארוחה מלאה לכולם, משהו כאן לא תקין. 7.5 הוא ציון הוגן.
ומה עם הסמוקיה? מסקירתו של יניב ניכר כי פעם הייתה למקום הזה הילה, אבל נראה שהיא נשחקה מאוד. המחירים מאוד הוגנים, האוכל פחות. הצ'יפס של לוניו לוקח בגדול, ולפעמים זה כל מה שצריך לדעת. 6.5.
אחרי ששבענו ניסינו כוחנו בקצת שופינג. נשברנו אחרי החנות הראשונה. זמן לחזור הביתה, עם זיכרון טרי ומענג בדמות כתם שמן על המכנסיים.
לוניו והסמוקיה, מתחם חוצות שפיים