מזווית מסוימת, ספציפית מאוד כמובן, שביל העץ שעובר בין ערוגות הגינה האורבנית על הגג של אסיף מרגיש קצת כמו מסלול המראה. זוהי לא הצעת שימוש, מן הסתם, ובטח לא המלצה, אבל אם תיקחו מספיק אחורה עם הגוף ומספיק קדימה עם הדמיון, יש לכם פתיח לא רע בכלל לספיידרמן מולטיוורס הבא, או איך שלא קוראים לעכביש-העל הזה בימים אלה.
כמו עוד הרבה דברים בבניין הזה, גם הסרט המדומיין הזה יהיה מקומי. בלי אפקטים רעשניים מדי וללא המון מסכים ירוקים. הוליווד, כחול-לבן. כמה צעדים על הדק שאיכשהו מצליח להישאר בהיר למרות השיזוף היומיומי שלו, קפיצה נחושה קדימה, ואתם כבר לגמרי כשירים לגבות תשלום על ניקוי החלונות הפנורמיים של מגדלי השכונה.
ואם חושבים על זה, מדובר בכלל במסלול דו-סטרי, רב-כיווני. הגיוני יותר, כי מי לעזאזל רוצה לעזוב גינה כזאת בשביל להיכנס למגדל, כשהוא יכול לעשות בדיוק ההיפך.
קומות בודדות למטה - ספרתי שתיים עם המעלית הקטנה והנחשקת, אבל בילבלו אותי עוד כ-14 גרמי מדרגות זוויתיות, שני חדרים סודיים, מחילה קטנה, לפחות שלושה מחסומים שדרשו העברת כרטיס עובד מאוד מסוים ואינספור מבטי עובדים אחרים שנעו בין טינה וקנאה. אותו דבר למעשה בשפת ההבעה הישראלית - שוקק לו מחיים קפה אסיף עצמו.
הוא התחיל לעבוד כשלוחת בוקר-צהריים קז'ואלית של מרכז תרבות האוכל, הסתחרר מעט בימיו הראשונים מרוב משימות ושאיפות וכוונות טובות על הכתפיים, והחל לקבל רק בשנים האחרונות ממש יותר ויותר מיקוד ואיפיון, ולמעשה אופי. כעת, מדובר עדיין בחלל גמיש ומודולרי, אבל גם במקום שמתחיל להבין מה רוצים ממנו, ומה הוא רוצה בחזרה. מסעדה של ממש למי שמחפש כזאת בלי נדנודים, והרבה יותר מזה למי שמרשה לעצמו לעצור מדי פעם בשביל להרים את הראש מהצלחת.
וכן, גם בשביל להריח את העלים הירוקים מהגינה ההיא. החיבור הזה מתבקש כל כך עד שהוא נוחת עליך מלמעלה בלי להשתמש במעלית.
הטעם עצמו. מפרום עוף צהוב של קפה אסיף
תפריט הצהריים, כמתבקש, מדבר עונתיות - כלומר קיץ חזק ובהיר, העונה היחידה שאפשר לחשוב עליה כרגע - ומתבל אותה בפרויקטים אחרים שרצים בתוך אסיף במקביל.
פה מנות מ"פסיפס", מדריך ההמלצות חובק הארץ שהושק כאן לאחרונה. לידם ענייני מעדניה שמבליטים תוצרת ואנשים, ואז מקבובה מתוך "מקום בשולחן", מיזם ההנצחה שקם כדי לעזור למשפחות נרצחי 7 באוקטובר, והנה עוד צלחת שקפצה ממתכוני הספרייה המרהיבה וירדה בדיוק בזמן לקינוח.
זה חכם, זה שזור היטב, זה הגיוני וזה מעורר שיח, שיחה, או סתם דיבור קטן. אף אחד לא בא להרצות לך פה, ובטח לא להכביד או לעכב, אז כן, זה גם טעים בפני עצמו, ואפילו - סליחה מראש על היומרה - מוסיף משהו לטעם. אולי אפילו - שוב סליחה - מוסיף את הטעם שלנו עצמו.
הלאנץ' מתחיל כאן עם לחם של חגי או חלה מעמיתה, ואסופת צלחות קטנות שלבדה יכולה לפתוח שולחן, ואז לסגור אותו. חריפים כמובן, וטחינה הר ברכה, לאבנה וזעתר, ירקות חתוכים וזיתים מוואדי עתיר הדרומי (15 שקלים לצלוחית) וגם אותה מקבובה אדומה וסמיכה, פלפל קלוי ועשבים מהגג, כרובית בטחינה וגבינה בולגרית עם דואה (19 שקלים).
משם, ממשיכים בטבעיות, כמעט באוטומטיות ל"ראשונות וביניים" - במיה וירקות צלויים עם פטה כבשים, למשל, פילה הרינג שמנמן עם תפוח אדמה בשמנת-חזרת (37 שקלים), מג'דרה נהדרת מפריקה ועדשים עם יוגורט וסחוג ירוק (43 שקלים), כבד קצוץ עם פרוסת חלה וחזרת, סלט פאטוש רועש בפה, וגם ורניקי תפוחי אדמה עם בצל מטוגן ושמן שומשום מקיבוץ מגל, מנת-מחווה למסעדת "הניצחון של חני" באשקלון, שמתחילה אכן כהומאז' אבל מתמסרת מהר מאוד למזלגות. גם זה ניצחון, בעצם.
שבע עיקריות מגבירות את הווליום. מפרום עוף צהוב (73 שקלים) עם קוסקוס וירקות מוחמצים הוא התכנסות שקטה עם מה שבא לך לאכול בכל צהריים, ו"דג של בית כנסת" הוא מה שעובר לנו בראש, ובבטן, מדי סוף שבוע.
ויש גם שישליק-פרגית שמשחק עם עמבה ויוגורט, בצל-סומאק ולחוח מלמטה (69 שקלים), קבב טורקי וצלעות טלה בטנזייה, שניצל עם פירה ומנת "פסטה צוות" שהיא הפסטה האדומה והנצחית של כל צוות, כנראה, עם אפשרות להנחתת שניצל משלה מלמעלה (65 שקלים בלי, 77 שקלים עם).
אוכל אמיתי. חם ולא מנוכר. מלא צבעים ומשקף ידיים. לא "ביתי" במובן המחופף לעתים של מזללות מהז'אנר אבל כן של בית. קיר תומך ממזרח, שפכטל ממערב, יסודות צפוניים ואדמה דרומית. אוכל ישראלי, בקיצור, בבית שישראלים בנו.
הצלחות העמוקות מלוות בתפריט שתייה ואלכוהול, מקומי כמובן גם כן - יינות מהגולן וסיידר תפוחים מהרי ירושלים, גזוז בטעמים ובירה נשר וקוקטיילים שאפשר לערבב רק פה.
הן נחתמות ברולדה רכה עם פירות וקצפת מתוך "עוגה לכל עת" של נירה שויאר, בקינוח משמש מזוגג שרוקח יחד זרעי שומר, פטיסייר שמן זית, יוגורט צאן ועוגיית שקדים ובעוגת שוקולד-תמרים מהמדבר.
שוב, דמיינו מטבח, רצוי של חברים, והציבו בו דלפק. אדגיש: לא *אי*, דלפק. ועל הדלפק תבנית גדולה, מתוקה, שמישהו הכין, או מישהי הכינה, בדיוק בשביל הרגע הזה. יותר מדי מסעדות היום ניתקו את עצמן לחלוטין מההקשר הזה. פה רק מחזקים אותו.
יומרני עד כדי חצוף להציע כעת תכנון חדש לגמרי לבניין החדש לגמרי הזה, ולתרשים הזרימה שמכניס לתוכו אנשים לצהריים, רק כדי להוציא אותם שבעים ומרוצים מאותה דלת בדיוק.
במקום זה, הייתי זומם על כניסה מלמעלה. לא משהו קרקסי של מתלים וסנפלינג, צניחה חופשית או פארקור, אבל כן להתחיל משם, להריח זעתר ולמולל בין האצבעות נענע, ואז עוד אחת, ועוד, ולהתחיל להבין.
הצעידה במדרגות בדרך למטה, לאוכל, תערבל כבר כמעט לבדה את כל הקערה הזאת, ותוציא ממנה סלט ישראלי שלם ומושלם. סלט שורשים.
עד שזה יקרה, וברור לחלוטין שזה לא יקרה לעולם, אפשר להסתפק ברעיון עצמו, ובביצוע הנוכחי שמיטיב למקסם את יסודותיו בלי מדרגות ובלי שטויות, כמו שהוא בדיוק. אוכל של ארץ, בארץ האוכל.
קפה אסיף, לילינבלום 28, תל אביב, 03-375272