אם בימים עברו משחקי כדורגל בשבתות לאור יום היו עניין שבשגרה, הרי שבעשורים האחרונים הם הפכו למצרך יחסית נדיר. מבלי להתעכב על תופעות הלוואי האחרות ופוטנציאל האלימות הגבוה יותר של משחקי הערב, רצוי לציין את ההבדל המהותי ביותר - הנוכחות המרובה של משפחות.
לכל הטורים של רוזי הטועם
נחילים של הורים וילדים צעירים שוטפים את סביבת אצטדיון בלומפילד ושדרות ירושלים לקראת משחק גדול, מראה משובב נפש שלא תראו כמותו בשעות המאוחרות. הבעיה היחידה עם התפאורה הזאת היא חוסר הפעילות של הרכבת הקלה בשבת. זה באמת היה הופך את החוויה לייחודית.
"אין כמו יפו בלילות" שרו התרנגולים, אבל האמת היא שאין כמו יפו דווקא בימים, במיוחד אם הם שטופי שמש אביבית. כיכר השעון, עם השווארמה והכנאפה ומלון סטאי המפואר, מנפקים ניחוח מפואר של תערובת תרבויות. ואם כבר מזרח ומערב, מדוע לא לשלב ביניהם?
בקצה הכיכר, ממש לפני הפנייה לרחוב יפת, ניצבת לה Salt, בורגריה שנפתחה לפני כשנה ביפו והלכה בעקבות האחות הבכירה שנחנכה לפני מספר שנים באום אל פחם. עברתי שם מספר פעמים והיא הייתה כמעט שקופה עבורי. מחשבותיי ריחפו לכיוון השווארמיות או המאפים של אבולעפיה. הפעם התעכבתי. יש במקום הזה משהו מסקרן שמחייב בדיקה וגם מייצר חוויה שונה מעט.
התפריט של סולט עשיר, וכולל שפע של המבורגרים בגדלים שונים, סלטים ומנות ראשונות מגוונות. למעשה, זו אחת ההמבורגריות היותר נועזות שנתקלתי בהן, ממספר סיבות - המבחר, המבנה של המנות וגם המחיר.
ההתלבטות לא הייתה קלה. העיניים הגדולות שלי דרשו את הדאבל סולט בורגר, שתי קציצות של 160 גרם כל אחת, עטופות בכל טוב, אבל החלטתי לא להתחזר הפעם והלכתי על הסמאש בייקון טלה (75 שקל) - קציצה של 220 גרם שמעליה בייקון טלה ובצל מטוגן עם גבינת צ'דר.
לפתיחה, לקחתי את אצבעות המוצרלה (42 שקל). אגב, רק למען הסדר הטוב, הם מגישים גם גראנד בורגר - טריו של שלוש קציצות במשקל כולל של 480 גרם. מדבר כזה לא בהכרח יוצאים חיים. בנסיבות אחרות הייתי מהמר פה, אבל העדפתי במקרה הזה כדורגל על פני אשפוז בוולפסון.
לאחר המתנה סטנדרטית של כרבע שעה הגיעו המנות. אצבעות המוצרלה נראו די שגרתיות, אבל ההמבורגר היה וואו, כאילו קפץ היישר מעמוד האינסטגרם שלהם. אם לא די בגבינה שכבר הותכה מעל הבשר, הגיעה תוספת של מזרק שיוביל אותה לקציצה ולחדר השמאלי של הלב שלכם. זו הייתה פרסומת מהלכת והיא פתחה לי את התיאבון, שהיה פעור לרווחה ממילא.
אחרי שהעיניים אוכלות מגיע גם הפה, ומה אומר לכם - זה לא בדיוק As Advertised.
כן, זה לא רע, אבל זה גם קצת חסר טעם. פתאום כל הקונסטרוקציה המפוארת שהוצגה לפני כן מרגישה מלאכותית. טעמתי לא מעט המבורגרים מדן ועד אילת, הנ"ל לא מדגדג את הצמרת הגבוהה, יותר קבוצת מרכז טבלה.
במיוחד אחרי בילד-אפ כזה, הייתה בי תחושה של החמצה אדירה. קצת אירוני בעיניי שדווקא קציצה במקום שנקרא Salt חסרה במליחות ובתיבול בסיסי. בשוליים, אצבעות המוצרלה הרגישו סתמיות ומעט יבשושיות ולא תרמו להרגשה. ביחס לציפיות, האכזבה הייתה עצומה.
אז כמ"א יצא?
עד כה נתתי במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) רק פעם אחת את הציון המקסימלי. היו בודדים שפלירטטו, אבל עד כה לא היה מי שהתקרב לשלמות. באמת ובתמים חשבתי שסולט יגיעו לשם.
הכול הרגיש נכון במהלך ההזמנה, מהמנות הגדולות, דרך השירות האדיב ועד המחיר המאוד סביר (123 שקלים לפתיח גדול + המבורגר נדיב בתוספת מנה מכובדת של צ'יפס + שתייה). די היה בתחושה בודדת של "וואו" כדי להעניק את הציון ברוחב לב. הבעיה היא שהטעם, הפרמטר הכי חשוב, איכזב בגדול ולכן סולט זוכה רק ל-7.5. מכובד, אבל נמוך מאוד ביחס לפוטנציאל.
באמת שרציתי לפרגן מכל הלב, וככל שיהיו עוד משחקי יום בבלומפילד עוד אפשר יהיה אולי בעתיד. כל מה שצריך הוא תיבול נכון. אולי קצת Salt, למשל.
סולט בורגר, כיכר השעון, יפו