עד כמה שזה נשמע אולי מוזר היום, לרחוב דיזנגוף, הצנטרום של הפיילה של תל אביב, הייתה תקופת חושך לא קצרה. אחרי שמיצב את מעמדו כמרכז הבוהמה של ישראל בשנות ה-50 וה-60, בסוף האייטיז דעך הציר שמחבר בין הצפון למרכז העיר, והפך למיושן. בשנות ה-90 הוא אף רשם שיא שלילי כואב כשהפך לסמל של פיגועי אוטובוסים ואירועי דמים אחרים. ואם אתם רוצים בכלל לשפשף את התודעה בתדהמה, דעו שגם דירה יכולתם לקנות שם במחיר שפוי.
לכל הטורים של "רוזי הטועם"
השפל הזה נמשך עד סוף העשור הראשון של המילניום. לאט-לאט הציבור חזר "להזדנגף". הנמכת כיכר צינה הובילה לכך שבמקום פאנקיסטים חסרי מעש וקקי של יונים הצטבר מאגר אנושי שהחזיר לרחוב את הצבע, תרתי משמע. הליכה בדיזנגוף בשעות הערב (ביום הוא סתם עוד ציר פקוק ומיוזע) מדיפה ניחוח חזק של חו"ל, פיסת דרך שלא מביישת את הערים הגדולות והמפוארות בעולם, והמאגר הקולינרי הקוסמו-פוליטי רק מוסיף לטעם, גם כן תרתי משמע.
בעוונותיי, לא ביקרתי בדיזנגוף בשעות הערב לפחות שלוש שנים. מדוע? כך יצא. אני לא שש להיכנס לתל אביב ולעבור דרך רחובות שלמים של פיגומים ובטונדות. עד השבוע שעבר, שבו הזדמן לי להגיע עם השקיעה. תוך שיטוט מול חלונות הראווה המעוצבים ובאווירה אמיתית של חופש, תחושת הרעב צפה ועלתה. אם פה לא אמצא משהו לאכול, איפה כן?
החיפוש לא היה ארוך. דוכן קטן, מסודר ומואר שהכיתוב "פיתה דיזנגוף" מעטר אותו, לכד אותי בקסמו. כשחושבים על מקום לעצור בו בתל אביב, המזללה הזאת יכולה להיות דוגמנית הבית. כמו עכביש הלוכד את טרפו, כך הוא טווה את קוריו ומשך אותי אליו בקלילות אכזרית. כן, אין בחירה אחרת.
התפריט נראה מבטיח והניחוח צרב את המוח. הרגשתי מאוהב. שלל בשרים על האש לבחירה, כשברקע עשן מזמין שמאיץ בך לבחור. המחירים נראו סבירים. הזמנתי מנת מיקס קבב ופרגית בפיתה (49 שקל), אבל תחושת הרעב העיקה והוספתי 10 שקלים ללאפה. בנוסף, בחרתי שלוש יחידות נשנוש עראייס (39 שקלים).
ההמתנה לא הייתה קצרה, אבל תיארתי לעצמי שהיא תהיה שווה את זה. ריחו הכבד של עשן הבשר היה ממכר. כרבע שעה לאחר ההזמנה יצאה הלאפה. המבט הראשון נראה מבטיח, בשני נמלאתי אכזבה. ראשית, היא עצמה הייתה קטנה. שנית, היא הייתה מפורקת עוד לפני האחיזה הראשונה. ושלישית - אם לא די בכך שהבצק עצמו זעיר יחסית, כמות הבשר שבו הייתה קטנה עוד יותר ומאכזבת. קצת צ'יפס היה עוזר, אתם אומרים? "זה לא חלק מהמנה", נמסר לי. ובכן, על אף שהטרנד הזה החל רווח, הציפייה לתוספת תשלום על משהו כל כך אלמנטרי עדיין נראית לי מחוצפת למדי.
נגסתי. הבשר טעם גן עדן. השילוב בין הקבב לפרגית חגיגה, הלאפה סבירה פלוס אך מתפרקת. לך תתנהל עם זה עכשיו. לאחר הביס השלישי או הרביעי העראייס היה מוכן. האם תשלימו את המנה שבידיכם, תחתכו למה שהיה אמור להיות הפתיח ותחזרו? לא ולא, המתחיל במצווה וכו', מה גם שלאפה מתפרקת לא מפקירים, אפילו אם אין בה צ'יפס כי הוא לא חלק מהמנה. המשכתי איתה בידיעה שהיא לא תספיק לי וטוב שלקחתי גם את העראייס. סיימתי ועברתי הלאה.
מבחינת הלוק, בסולם 1 עד 10 העראייס הוא 12 אם אתם חובבי שרוף. הפיתה חרוכה עד כדי מפוחמת ומנקודת המבט שלי זו מחמאה. הבעיה שהמרקם לא ממש תאם את המראה. מעטות הפעמים שבהן נפלתי עם עראייס, מהמנות האהובות עלי, אבל המנה הספציפית הזו הרגישה "ליד". האיזון בין הבצק לבשר הופר, יותר מדי שמן הפך את שניהם לכמעט מחית. זה לא היה רע, אבל בהחלט רחוק מלהיות עראייס בלתי נשכח או אפילו ממוצע.
ואה, כן - שילמתי פאקינג 98 שקל ונשארתי רעב.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) הוא זה שבסופו של דבר חורץ את דינו של המקום. הבעיה היא ש"פיתה דיזנגוף", למרות עטיפתו הנוצצת, לא סיפק את הסחורה.
הכמות קטנה, והאיכות משלבת בין "טוב אבל לא מדהים" ל-"סביר, אבל לא ברמה". והמחיר? ובכן, אם שילמתם כמעט 100 שקל ולא שבעתם, תעשו לבד את החשבון.
מה שאי אפשר לקחת לפיתה דיזנגוף הוא את הניקיון, הסטייל והאווירה. התכוונתי לתת לו את הציון 6.5, אבל חצי נקודה נוספת היא פקטור הוגן - 7 בסך הכול.
"פיתה דיזנגוף" הרגיש לי כמו פספוס רציני. יכול להיות שבמנות אחרות, והמבחר שם לא קטן, הייתי מוצא נחמה, אבל בין שאר הטעמים, זה ששלט יותר מכל היה של ההחמצה.
פיתה דיזנגוף, דיזנגוף 112, תל אביב