יותר מהכול, מרקטינו מצמידה את העיניים שלך דווקא החוצה. זה לא לגמרי האינטרס של מסעדות, גם אם אלה מוקמות מלכתחילה עם הבטחה גדולה לנוף גדול מול העיניים, מהסוג שאין לזלזל בו במדינה כמו שלנו, אבל השליטה מוגבלת והדחף בלתי מוגבל, כך שהמבט נודד באופן אוטומטי לחלוטין מעבר - מעבר לדלתות ומעבר לזכוכיות, מעבר למחשבות ומעבר לדאגות.
כי מהמרפסת של מרקטינו נשקפת מדינה אחרת. קוראים לה ישראל, אולי שמעתם עליה.
וזה לא שאין על מה להסתכל פה. המסעדה החדשה של ניב קריספין ואייל יונאי התרוממה מתוך אזור התעשייה והמשרדים של רמת ישי כמו עוף חול, והכריזה את עצמה יפה ובטוחה כבר מיומה הראשון.
החנייה שופעת מסביב, בטח בסוף השבוע, ושביל הכניסה התלוי מסליל אותך פנימה באמצעות דק עץ כהה וזווית ישירה לעמק יזרעאל שרק הולכת ונפתחת. בסוף השביל, ובסוף הדק, אתה נכנס לתוך המסעדה וכמעט שאינך יכול להתייחס למארחת (המצוינת, איזה ריענון) כי נקודת המבט רק מתרחבת, עד כדי קיום פנורמי מוחלט של שדות וקרקע, מרחבים ואוויר.
ממול, רחוק ממול, ניתן להבחין בבתים הראשונים של קריית טבעון, אבל עד אליהם אין לך כלום בעיניים חוץ ממדינה. פה, היא עדיין קיימת במתכונתה המקורית.
איטליה, וישראל. מרקטינו
מרקטינו מעוצבת בקטע מושקע אך לא מכביד. יש בה בר ריבועי מרכזי ושולחנות שעוטפים אותו בצלעות, כמו גם יציאה צדדית לאותה מרפסת, ומקומות ישיבה נוספים, פתוחים למשבי הרוח. אפשר לדמיין פה ערב קריר שמתחמם בעזרת תנורים ואוכל ויין. אפשר לראות פה אירועים ושמחות, דייטים שכבר לא צריכים לנסוע כל כך רחוק וסתם ארוחות משפחתיות שלא רוצות להיות סתם.
חזרה פנימה, מבליטה את הכיוון באמצעות כיתובי מחוזות מארץ המגף על קופסאות עץ שנתלו ברישול הכי לא מרושל שיש מהתקרה. "מטבח שוק איטלקי", מדגיש הקונספט. מטבח שוק איטלקי-ישראלי, הוא ירחיב את עצמו באופן מוחשי עוד שניות ספורות, כשהאוכל הזה יתחיל לצאת.
התפריט של יונאי גדול, שופע אפשרויות ומזמין תסכולים טובים כבר מנקודת הפתיחה. הוא מחולק באופן ליברלי למדי לשבעה(!) אגפים שמנהלים דיאלוג יציב ביניהם. לא תטעה כאן אם תתמקד רק בפינה אחת של המטבח. ודאי לא תטעה אם תבחר לקחת כוכבת מכל קטגוריה. השולחן יתמלא כך או כך, הבטן איתו, ואז גם הלב. בשביל מה באתם אם לא בשביל הרגע הזה בדיוק?
זה מתחיל עם ירקות. "פטטיני פריטי" (42 שקלים) הוא תפוח אדמה קרוע עם פרמזן, ולידו יש גלילות קישוא צלוי וממולא גבינה, ארטישוק מטוגן עם איולי וגרמולטה, וכרובית מהטאבון (42 שקלים) עם איולי בצל מבריק ופסטו פיסטוק-כוסברה מבריק לא פחות. את הקולקציה סוגרים סופלי פולנטה (44 שקלים), מנה שהסתכלה על כל הארנצ'יני שהשתלטו עלינו בשנים האחרונות והחליטה לבדוק מה קורה כשמנסים יותר חזק. התוצאה מצדיקה את המאמץ, עם מילוי של תירס מעושן ומוצרלה, הצמדת פטריות וחיבור כללי מנצח של מרקמים וטעמים.
משם, שלוש קערות סלטים - עלים עם פירורי כרובית מעושנת ודלעת, קיסר ופנצנלה - ורביעיית מנות מבוססות גבינה רומזות לך להמשיך. חברות הפורמאז'י כוללות בוראטה שמנתית עם ריבת עגבניות (56 שקלים), דלעת וגבינת בושה מקורמלת, קרפצ'יו סטרצ'טלה עם צימוקים-אגוזים ורוטב יין אדום (56 שקלים), וכן מנת פרובלונה משם וגבינת עזים מכאן, עטופות יחד בעלי גפן, מתמסרות לעלים הירוקים ולקראנץ' מאגוזי לוז ופיסטוק. רציתם איטליה בישראל? הנה היא.
הלאה, לבצק. חמש פיצות (45-52 שקלים) בינוניות בהיקפן, אך עבות ועשירות, מרכיבות את השלב הזה. אחת משחקת עם בוראטה, שתיים מעדיפות קלאסיקה של מרגריטה ופפרוני, רביעית נוטה לפטריות ומוסיפה חלמון כבוש ו"סורנטו" מפליאה לאזן גבינתיות חזקה (ריקוטה, מוצרלה ופקורינו) עם לימוניות מהמפרץ ההוא.
כל אלה, ובבקשה אל תוותרו על הלחם (28 שקלים). בדרך כלל כן, לגמרי אפשר. פה לא. גבוה, בועתי. עם קראסט ועם אוויר. אדיר.
העסק נסגר עם פסטה, דגים ובשר. אם טעיתם כמונו, ודאי נפלתם בדרך לפה, ולכן מודגשת כאן אזהרת מסע של חישובים ותכנונים. פחות סקסי כמילים שעפות סביב השולחן ומול תפריט שמושך אותך מכל עבר, אבל הכרחי. לשיקולכם.
יש פה ריזוטו סלק (54 שקלים) וספגטי פירות ים, רביולי עם שרימפס ברוטב יין לבן חמאתי (64 שקלים) וניוקי בחמאת שרי, וגם צלחת אובאלית של פונטסקה דגים (64 שקלים), עם קרעים לבנים, רוטב עגבניות סמיך וחיבוק עתיר שום, זיתי קלמטה וצלפים. אידיאלית לסגירת הארוחה מבחינת כובד ומשקל, אבל ממזרית כי היא גוררת אותך לחשוב (בהגזמה) על עוד.
קדימה, ולתוך הים. קרודו דג לבן עם לימון כבוש ופלפל חריף קלוי, קרפצ'יו דג (55 שקלים) וברוסקטת-טרטר (58 שקלים) שמורחת מלמטה ריקוטה-לימון-טרגון, ומפזרת מלמעלה עלים וחריפים לכדי מנת חלוקה שמחה. אחר כך, יש גם קלמרי מטוגן, סלמון מזוגג ודניס בטאבון (67 שקלים), צמדי מילים מצוינים לכשעצמם, אך כאלה שדורשים שולחן גדול יותר, מרובה סועדים ומאפשר חלוקות.
כך גם, אין ברירה, היא הגישה כלפי לגבי ויטלו טונטו מסקרן (56 שקלים) מחותמת הבשר הסופית, ברוסקטת טרטר בקר עם רוטב קיסר וסטייק פרוס (85 שקלים) עם רוטב דמי גלאס.
מרקטינו מתייצבת מצוין על נקודת המפגש שבין תמחור לגודל. האוכל כאן איננו ענקי, והוגן מספיק בשביל לא להיות ענקי גם כשצריך לשלם עליו. כפועל יוצא - ובניגוד כמובן לכל המקומות שמפצירים בך לעשות זאת - אתה באמת יכול להרשות לעצמך לחלוק דברים, לטעום ולהתנסות.
פתיחת השולחן הזאת כובשת, וכשהצלחות מתחילות להגיע המגננות יורדות במהירות, מאפשרות לך להרים ראש בין מזלג למזלג, לנתק עיניים ולהזיז את המבט החוצה, מצד לצד, מצד לצד. לעזאזל, באמצע האוכל ממש אתה אפילו עושה את הלא ייאמן וקם, חוצה את המפתן ויוצא שוב לאוויר הפתוח. איזה מקום, איזו ארץ.
מרקטינו, בניין שטרן, חורש האלונים 18, רמת ישי, 073-2377004