חוויית האכילה בנמל התעופה, כל נמל תעופה, כמעט לעולם לא תהיה שלמה, משום שלפחות אחד התנאים חייב להתקיים בה - אוכל בינוני ומחיר מופרע. אם את התנאי הראשון עוד תצלחו, איכשהו, ותיתקלו במשהו טעים, השני הוא סוג של אקסיומה.
סלייס פיצה יעלה לכם פי 1.5 במקרה הטוב, עד פי 2.5 במקרה הגרוע, מהמחיר בדוכן ברחוב, ואם יהיה לכם מזל תיתקלו בסנדוויצ'ים שעולים רק 50% ממחירם הרגיל. יוצאת מהכלל, לפחות בנתב"ג, היא מקדונלד'ס, שלרעתה ייאמר שמחיריה ברשת בישראל הם מהגבוהים בעולם. לזכותה ייאמר שבשדה תשלמו בדיוק מה שתשלמו בסניפים בדיזנגוף או באור עקיבא.
לכל הטורים של רוזי הטועם
אלא שמקדונלד'ס לא יכולה להיות ברירת המחדל של אף אחד מאיתנו. בנתב"ג יש אופציה מעניינת - לא אחד כי אם שני דוכנים של נקניקיות בוואריות. בעבר מעולם לא העזתי להזמין שם, ובביקור הזה נזכרתי מדוע. זה דווקא נראה לא רע בכלל, אבל אם איאלץ להיפרד מ-80 שקל, כ-20 יורו, תמורת ארוחה צנועה הכוללת נקניקייה, צ'יפס בצד ושתייה, אני מעדיף לוותר.
גם הפעם, כמו בפעמים קודמות, שוב כמעט לחצתי על כפתור ההזמנה. ולפתע הבליחה המחשבה - אתה טס לפאקינג מינכן. למה לעזאזל שתזמין בנתב"ג נקניקייה, ועוד כשרה? והאם "בראטוורסט כשר" אינו סוג של אוקסימורון גובל בפשע?
הגעתי לשדה אחרי כ-3.5 שעות של טיסה נעימה (היו לי בעבר הרבה מילים רעות על אל-על, אבל כשצריך לפרגן - מפרגנים. זה היה יוצא מהכלל). הייתה שעת לילה מאוחרת של יום חמישי. העיר הזאת הולכת לישון בשמונה וכעת כבר סמוך לחצות. לא היה לי מושג שבתוך שעה קלה יהבהב מכשיר הטלפון שלי ללא הפסקה ואקבל התראות על פוגרום שנעשה באוהדי כדורגל באמסטרדם. כאן, לפחות, הכול רגוע, אבל מי יודע מה יהיה מחר.
זה לא היה לילה קל וכמוהו גם הבוקר שלאחר מכן. מה שהייתה אמורה להיות חופשה נקייה מדאגות ומצבעים אדומים, הפכה למרתון של הודעות וואטסאפ והפעלות של כתבים ועורכים. איזה דיסוננס בין הדרמה שמתחוללת בקו אמסטרדם-תל אביב למרכז העיר המנומנם והאוהד בסך הכול (דגל ישראל מתנשא בגאווה ובלא חשש במריאנפלאץ, הכיכר המרכזית, לצד דגל אוקראינה). הייתי רעב ועצבני, שתי תחושות שהולכות יחד כמו גרמנים ו... נקניקייה.
חייב להיות פה איזה בראטוורסט כזה, אבל איפה?
מצאתי את עצמי מהדס ברחוב הראשי. הטמפרטורה נשקה לארבע מעלות. קרררר. הגעתי לאזור השוק ודוכן נגלה בפניי. או מיין גוט, יש לאיש הזה שם נקניקייה, וזה בדיוק מה שאני רוצה (קחו את המחשבות הסוטות והדוחות שלכם למקום אחר, הא?).
למקום קוראים Schlemmen Am Markt ואי אפשר לפספס אותו אם אתם מגיעים מהרחוב המרכזי. התור נגלה לעין ומעיד שהוא נע בין טוב למצוין. הגיע הזמן לגלות.
אומרים על הגרמנים שהם קפואים כמו מזג האוויר שלהם, אבל האיש בתוך הבוטקה לא מפסיק לחייך, באנגלית ובגרמנית. הרבה אנשים שירותיים יש במינכן, פה מדובר באדם שקל לך לרצות לשבת איתו על בירה עוד לפני שהחלפתם מילה אפילו. כחסר מושג פשוט שאלתי והוא אמר ששתי הנקניקיות המומלצות הן ה"קלאסית" וה"מעושנת". מעבר לטעם, ההבדל העיקרי ביניהן הוא ברמת השומן - בנקניקייה המעושנת מרגישים הרבה יותר את שומן החזיר. לא שזה רע, כמובן, זו פשוט המציאות. במה בוחרים? לא בוחרים, פשוט לוקחים את שתיהן, 4.20 יורו החתיכה, 8.40 טוטאל (קצת פחות מ-40 שקל), מוגש בתוך לחמניה קלויה וקראנצ'ית.
כשמדברים על נקניקיות בוואריות מיד קופצים לראש שלושה מרכיבים עיקריים - כרוב כבוש, חרדל וקטשופ. כאן יש להפריך מיתוס - הגרמנים לא בהכרח מתים עליהם. לצד כאלה שרצים לתוספות ראיתי לא מעטים מהם שאוכלים "יבש" וחשתי שיש לי את האליבי המושלם ושאני לא צריך להצטדק בפני אף אחד. קטשופ אני לא סובל, עם חרדל אני חי בשלום אבל השפופרות תמיד נראות לי מזוהמות מדי. זה לא בהכרח נכון, ובכל מקרה אכלתי בחתוליה או שתיים בחיי, כך שאין סיבה לכאורה להיגעל דווקא מזה, אבל יש לי טריגרים מוזרים.
בוא לבירה, אח שלי
ביס ראשון בקלאסית. תחושה של אושר בפנים, איזו שלמות, כמה יפים הם החיים, חיבור אופטימי ונעים בין נקניקייה איכותית ולחמניה פריכה, חמה וטעימה משכיח את כל הדאגות וההפרעות מכיוון אמסטרדם ותל אביב. קשה לעשות את זה יותר טוב. אוקיי, עוברים למעושנת. השומן מתפשט בפה, לחץ הדם בגוף עולה, אבל אם למות - זו הדרך.
מה היה לי יותר טעים? קשה לשפוט. למחרת הגעתי שוב למקום ולקחתי את ה"פוליש", סוסג' פולני שמן (4.5 יורו). הוא היה לא רע אבל שמן מדי, שתיהן היו טובות ממנו. נסגור על תיקו.
שני קוראיי הקבועים - אולי יש כבר שלושה, מי יודע - מכירים את נוהל מדד כמ"א, המשקלל כמות, מחיר ואיכות וקובע ציון בין 1 ל-10. החלטתי לחרוג הפעם ממנהגי ולא לתת ציון ממספר סיבות. האחת היא שהמחיר בכלל לא באותו אזור חיוג של אוכל הרחוב הישראלי, השנייה היא שבכל זאת מדובר בחוויה תיירותית ובדוכן מסוג שאנו לא מכירים כך שאי אפשר להשוות אותו לכלום ברמת החוויה, והשלישית היא המאכל עצמו, שלא מאוד נפוץ בישראל וגם כאן יש בעיה לקבוע מדד. לא מדובר פה בשווארמה, המבורגר או פלאפל אלא במנת דגל של הגרמנים, ומה שקורה במינכן נשאר במינכן.
כל שנותר לעשות הוא להמליץ לכם להגיע לעיר הקסומה הזאת ולבוא לדוכן של Schlemmen Am Markt (בגוגל Viktualienmarkt 1 במינכן, או פשוט "שוק מינכן"). האיש הזה שאתם מאוד רוצים לשבת איתו לבירה לא יישב איתכם לבירה, אבל הוא ייתן לכם חתיכת בראטוורסט להתענג עליו. אחח, Es Ist Sehr Gut.