יש לא מעט דברים משותפים לעולם הבידור והקולינריה, מעבר לכך ששניהם הולכים יד ביד. אחת מנקודות ההשקה היא השאלה המאוסה שמתחילה או מסתיימת במילים "איך לא...", מין תהייה מעיקה שמעוררת בך את הצורך להצטדק על לא עוול בכפך. "מה? לא ראית את הסרט הזה? איך לא?" או "איך לא אכלת שם? חובה!". והנה אתה מוצא עצמך מצטנף, מתנצל ומסביר מדוע זה עדיין לא קרה.
לכל הביקורות של רוזי הטועם
פחות משלוש שנים קיים "מפגש רמב"ם" בשוק הכרמל בתל אביב. שמעתי עליו רבות, אבל מעולם לא ביקרתי בו, כך שצברתי מהסובבים אותי קילומטראז' די גבוה של "איך לא". מעולם לא התרשמתי ממשימות כאלה ואחרות שפקדו עליי לסמן וי בכפייה, אבל פה היה משהו שונה. לכל מי שחזר מרמב"ם היו עיניים נוצצות, כאילו גילה זה עתה שההודעה מהנסיך הניגרי שהוריש לו 12 מיליון דולר הייתה בעצם אמיתית.
הגיע הזמן להשיל מעלי את ה"איך לא". לא קלה היא הדרך מצפון העיר לשוק הכרמל. פקקים אין קץ, נתיבי תחבורה ציבורית שהופכים למותרים ולהיפך ללא התראה מוקדמת, וסמטאות פתלתלות.
ההליכה בשוק עצמו נותנת תחושה מוזרה - כל כך הרבה דוכני אוכל ומטעמים מצד אחד וריחוק מסוים מצד שני. המקום הזה, שמילדות אני זוכר ממנו בעיקר בלגן, שלוליות בוץ ובעיקר הרבה אותנטיות, התברגן לחלוטין. זה לא שאפשר לאכול שם מהרצפה (איכס), אבל משהו בו הפך להיות קצת פחות נגיש. אולי זה קשור גם למחירים, שפעם היו עממיים והיום כבר הרבה פחות.
בכל זאת הגעתי, למרות הכול. דוכן צנוע ונקי בפאתי השוק ניבט אלי. השעה הייתה 11:30 בבוקר, שני גלגלים עסיסיים נוטפי שומן עגל-כבש קרצו. הם נראו מושחמים לעילא ולעילא, מתכוננים לקיים את ההבטחה של "השווארמה הטובה בעיר". האומנם? הגיע הזמן לבחון.
לקחתי מנה בפיתה עם צ'יפס. למחיר עוד נגיע, גם לקטע של ה"עם צ'יפס", אבל בואו נדבר קודם על הבשר.
ביס ראשון ו... זוכרים את המשל המחוכם על הנסיך הניגרי מתחילת הטקסט? זה בדיוק זה. כשאומרים "טעם גן עדן" מתכוונים לשווארמה של מפגש רמב"ם, עם התיבול המדויק ומינון גבוה של שומן, אם כי באורח פלא לא מוגזם, בשר שחתוך דק ודומיננטיות מושלמת בפה. אין בי אפילו טיפת היסוס לפני הקביעה שמדובר בשווארמה הכי טובה בגוש דן - ובפער.
והיא מתומחרת בהתאם. הפיתה עלתה לי 58 שקל. הצ'יפס, שימו לב, עוד 15 שקל. כשאתם מבקשים פיתה עם צ'יפס, אתם בעצם מבקשים להוציא מהכיס 73 שקל. על פיתה וצ'יפס. מה שמוביל אותנו היישר לבית הדין הגבוה לצדק - הטריבונל של מדד כמ"א.
אז כמ"א יצא?
מדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) הפך כבר מזמן למדד כמא"ן (כמות-מחיר-איכות-ניקיון) ובשלושה מארבעת הפרמטרים רמב"ם זוכה לציון שנע בין 9 ל-9.5. המקום מצוחצח, הכמות בפיתה נאה ועל האיכות כבר דיברנו - רמב"ם נופלת רק במעט, אם בכלל, מהשווארמות של חיפה, דלית-אל-כרמל והסביבה.
נשארנו עם המחיר, טריז עבה שפוגם בהנאה. האם קמה השווארמה ששווה 73 שקלים, או כמו שאומרים בעברית צחה "20 דולר"? האם הטרנד הפושה של גבייה על צ'יפס בנפרד לא הלך רחוק מדי? והאם בכלל מותר לגבות על צ'יפס בנפרד אם הפיתה כל כך יקרה?
בואו נאמר זאת כך: מקומות רבים קיבלו במדור זה את הציון 7.5. זה סוג של ציון גנרי כזה למקום "בסדר". רמב"ם מקבלת 7.5 על אף שהיא עומדת ברוב הפרמטרים, ובגדול.
זו שווארמה סופר-טעימה, אבל אסור לצ'פר מקומות כאלה, ואני כותב את זה בכאב. כשאספר לאנשים שלא ביקרו עדיין על שווארמה רמב"ם, במקום לשאול אותם "איך לא?" פשוט אגיד "בצדק". קצת כואב, אבל זו המציאות.
מפגש רמב"ם, רמב"ם 3, תל אביב