אפילו לי קצת מוזר לחשוב על כך, אבל הביקור האחרון שלי בחיפה היה לפני יותר משנה וחצי. העיר שאני כל כך אוהב בזכות כדורגל, שווארמות, יופי ודו-קיום (אתם תבחרו את הסדר) נעלמה מהמפה בימי המלחמה, באופן הכי מילולי שיש. מתיחות בצפון, מטחי טילים, אצטדיונים ריקים, שיבושי GPS - כל אלה לא ממש עודדו אותי לצאת מהגבול הצפוני של גוש דן.
לכל הטורים של רוזי הטועם
אבל הגיעה העת. משחק בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים הוא הזדמנות משובחת להסיר את האבק ולהתחיל לנוע. אם אומר לכם שהתרגשתי מהאירוע, לא אשקר. אם אומר לכם שהתרגשתי ממנו יותר מהעובדה שאני עומד לדגום שתי פיתות של שווארמה - כאן ייתכן שלא אעבור בדיקת פוליגרף.
את סיור השווארמות הקודם שלי בחיפה הוביל חברי שלמה וייס, כתב הכדורגל שלנו בצפון. כדי להגיע הפעם קבענו ליד ביתו ביקנעם, עיר מופלאה שהאטרקציה המרכזית בה היא פסי האטה בגובה גלים ממוצעים בהוואי, וכיכרות. המון-המון כיכרות. התנועה הייתה חלשה מהצפוי, מנהרות הכרמל היו פתוחות לרווחה ונותר לנו די זמן לבלוס. בפעם הקודמות בילינו בוואדי ניסנאס אצל גנאם וסבאח ולקינוח ירדנו לעיר התחתית להודו המשובח של "האחים". הפעם שלמה לקח אותי לצ'ק פוסט כדי לבדוק את "אמיר" ו"חאזן" הסמוכה אליו.
אתחיל ואומר שחאזן אינה זרה לי. למעשה, ברצועת השווארמות של דרך יפו היא הייתה הפחות מועדפת עלי, ולמי שלא זוכר היא ניסתה אפילו דריסת רגל לא מוצלחת בתל אביב לפני מספר עשורים, אבל לא אכלתי שם המון זמן והחלטתי לתת צ'אנס. אמיר, לעומת זאת, סומנה על ידי שלמה כאחת המומלצות. העובדה שלא שמעתי עליה - מה שכמובן הופך אותי ללעג ולקלס בעיני כל תושב נשר והקריות - רק הגבירה את הסקרנות. יאללה, מתחילים.
הטעות האסטרטגית שלנו הייתה לפתוח באמיר. לאחר דברי ההלל של שלמה, אולי היה עדיף ללכת מהקל אל הכבד, מהמקום עם הציפיות הנמוכות יותר. ובכל זאת, נכנסנו והזמנו פיתה ב-45 שקלים. הייתה אכזבה מסוימת מהמחיר, מאחר שבביקור הקודם שלי השווארמות עלו 38 שקלים. עכשיו, עליות, התייקרות, עבר זמן וכו', אבל הפערים מתל אביב הצטמצמו. כך או אחרת, גם הכמות לא הייתה מרהיבה בגלל הפיתה הקטנה יחסית, אבל הטעם, אוי הטעם - החמצמצות המוכרת של השווארמה החיפאית, בשר חתוך דק, שמנוני במידה הנכונה, בדיוק כמו ששווארמה עגל צריכה להיות. אנשים מתרגשים מכל מיני דברים, אני מתקשה להישאר אדיש לטעמו של גלגל איכותי.
מכאן הלכנו עשרה מטרים ונכנסנו לחאזן. מקום נקי, מתוקתק, מצוחצח. שוב פיתה, שוב 45 שקלים. הכמות סבירה, אולי טיפה יותר בשר מאמיר. והטעם? לא אותו דבר. זה לא היה כל כך רע, אבל זה כן היה בעיקר יבש וחסר ייחודיות. ייתכן שלו נכנסתי לכאן קודם הרושם היה שונה, אך ההבדל התהומי פשוט לא הותיר מקום לספק - אמיר שווארמה הרבה, הרבה יותר טובה.
אז כמ"א יצא?
במדד כמ"א (כמות-מחיר-איכות, מ-1 עד 10) נהוג לפתוח קודם כל ברושם הראשוני. שני המקומות מאוד נקיים ומוארים ולכן עוברים את הרף הראשוני לציון גבוה.
כמות: אצל חאזן היה קצת יותר, אבל לא באופן משמעותי. שתי הפיתות לא היו מפוצצות. בסך הכול סביר.
מחיר: כאמור, 45 שקלים בשני הסניפים. הפער מהמרכז הצטמצם, ובמקום 7-10 שקלים פחות, כעת ההבדל הוא 3-5 שקלים. מצד שני, כאן אף אחד לא מתקטנן על תוספות ולא חושב לקחת ממך 10 שקלים על צ'יפס בצד, כפי שעושים לא מעט מקומות במרכז.
איכות: אין מה להשוות. אמיר נמנית, ובצדק, עם השווארמיות הטובות בחיפה. שיאו של חאזן מאחוריו - עשורים שלמים של מוניטין, אבל קשה לומר שהוא יעד מועדף.
גזר הדין: אמיר מקבלת 8.5 בעיקר בזכות הטעם. חאזן מקבלת 7.5 בעיקר בזכות הניקיון והיתרון הקל בכמות.
המשחק, אגב, היה 10, אבל על זה כבר נכתב מספיק במדור אחר.
שווארמה אמיר, שדרות ההסתדרות 56, ושווארמה חאזן, דרך יפו 138, חיפה