בערב הגשום ביותר של השנה, במדינה שרגילה למשקעים אחרים לגמרי ומקבלת מהשמיים בשגרה בעיקר טיפות של רעל וחדשות רעות, קפה קוקו לא מתיימר להיות שום דבר שהוא אינו.
זה לא "בית", בטח לא במובן המאוס-לעוס שמקומות רבים, רבים מדי, לוקחים על עצמם לסחוב. גם לא מחסה מהסערה. לא תמצאו כאן מפלט מהכותרות ואפילו האסקפיזם נמדד כאן מקסימום בג'יגר הנירוסטה הכסוף, והעסוק, של הברמן. מידות קטנות, פרופורציונליות, עדיף.
קרוב מאוד לדיזנגוף סנטר, קניון שמטשטש אותך שני צעדים לתוך הכניסה, אין פה צורך בעוד גירויים מלאכותיים. קרוב באותה מידה לכיכר דיזנגוף, מעגל תנועה שהפך בשנים האחרונות למעגל החיים התל-אביבי, אין גם עניין בשמחה מאולצת.
לא, בערב הגשום ביותר של השנה, בחיים שבהם נרטבנו מכל דבר חוץ מגשם בעצם, קפה קוקו עושה רק מה שהוא יודע לעשות. וזה המון.
המון. קפה קוקו
המקום הזה הוא אכן לא בית ולא מפלט. הוא לא נולד כדי לשנות את העולם ומעולם לא ניסח שאיפות לקבוע סדר יום. הוא רצה להיות קצת קפה של בוקר וקצת ביסטרו של צהריים וקצת בר של ערב, ולדבר צרפתית וניו יורקית במבטא עברי.
זה היה חמוד, אבל - וסליחה על הבוטות - אף אחד לא שאל אותו ממילא מה הוא רוצה להיות, ובשיחה המתקיימת כבר שש שנים בינו ובין הרחוב, הוא הפך להיות כזה. כל זה, ועוד קצת. עוד הרבה.
בית וגג בשביל מי שלא יכול לסגור שבוע, או חצי שבוע, בלי ביקור. מפלט ואפילו מחסה, שמרחיקים אותך ברגע שאתה נותן את הגב לדלתות ההזזה השקופות. מרחיקים, אבל לא מנתקים. וכן, גם שגריר השינוי של הרחוב המורכב הזה, בטח של החלק הספציפי והעוד-יותר-מורכב שלו. הוא אולי לא רצה, ואולי לא כיוון, אבל הוא פגע בול.
קשה להתפלא כשמבינים את ההקשר, ואת המשפחה. קפה קוקו הוא חלק מקבוצת לה שוק של עידו נחמני, שלומי אפריאט, אסף אראל ויובל ריגלר (שהצטרף כשותף כאן), שמפעילה ממול את לה שוק עצמה, ואת א לה בר המצוין שצמוד אליה (וחוגג בימים אלה שמונה שנות פעילות), וגם את קפה 38 המעט פנימי-שכונתי יותר, ומצוין לא פחות.
אתה אומר "קבוצה", והראש מתחיל לשים תוויות, אבל כאן, ברגע שאתה צולל פנימה, זה שונה מאוד. בהתנהלות וברוח, במנוע הבעירה הפנימי ובטוהר הכוונות. אנשי עסקים ויזמים שרוצים לעשות כסף, ברור, אבל לא מוכנים לדרוך בשבילו על דברים בדרך, וקצת סולדים, אם יותר לי לנתח מהצד, מדברים אחרים שקבוצות אחרות מרשות לעצמן לעשות.
פה, זה מרגיש קצת יותר נכון, מתורבת כמעט - שוב סליחה על המילה הקשה - ואפילו, אגזים מראש, עדין ואוהב. עדין כלפי התהליך, ואוהב את מה שהוא מאפשר לך. התפתחות, חיים, נורמליות. כמו שאמור להיות, לא?
זה בא לידי ביטוי במקום עצמו, כמובן. רומנטי בלי להכריח רומנטיקה, מעוצב ללא עזרי עיצוב, מואר כשצריך וחשוך כשצריך יותר. גם הווליום נכון, ומנגן את העוצמה שלו דרך הרמקולים ודרך השפתיים של הצוות. זה ווליום של שיחות על הבר כמו שקשה לזכור שפעם היו כאן, ופגישות שמחות מסביב לשולחן שזולגות אליך בדיוק כמו שאיפשרת להן. קצת נוגעות, קצת מופרדות. ביחד, שהוא שלך לבד.
כל זה, אז ברור שגם האוכל ימשיך. עומרי רפאל, שנכנס לקבוצה לפני כמה חודשים, מחזיק את התפקיד המורכב של מהפיכה נטולת טלטלות, ושינוי שמתרחש כך שלא תוכל להבחין בשום דבר שונה. בעלי בית ושותפים נדרשים ודאי להמון איפוק בסיפור הזה, הרבה ניסוי ואיתו תעייה וטעויות. אנשי אוכל ושפים, מצדם, כמעט נרתעים ממהלכים כאלה, ומעדיפים תמיד את הזיקוקים. כאן, שני הצדדים הולכים אחד ליד השני, סומכים ונסמכים. קשה לתאר אם ואיך וכמה זה משפיע על הצלחת בסופו של דבר, עד שהיא מונחת מולך.
ניסוי הכלים של רפאל כולל, למשל, סשימי אינטיאס - רגע, לא לפהק - עם פלחי תפוז ומין גילופי סלק, אגוזי לוז, קרם פרש וסלרי וחזרת לבנה. יחד, זה כמעט סלט של ילדים גדולים, שזז הלוך ושוב על סולם מרקמים ועושה את זה בלי להשוויץ, רק להעניק. או ארטישוק מטוגן, פריך ורך בו-זמנית, עם סלסה עוקצנית של צלפים ואורגנו, צנוברים ופרמזן וחצי לימון שירד מהגריל (58 שקלים). מודה שאתה לא נכנס לכאן עם ציפיות לאוכל כזה. מודה שכיף להודות, ולתאם ציפיות מחדש כמובן.
כך גם שני להיטים בטוחים, מעולמות הטיגון הכירורגי. שלישיית קרוקטים חורפית במילוי ארטישוק ירושלמי שמגיעה עם סלסת עגבניות וגבעה תלולה מאוד של גבינת גרוייר (45 שקלים) וכריך "קריספי פיש" (61 שקלים) על כל המשתמע מצירוף המילים המהמם הזה - כרוב לבן ובצל סגול ורוטר טרטר ולחמניה רכה. משיכה של הצלחת הראשונה לכיוונך, מאבק דו-צדדי, הדדי, על הקרוקט השלישי, ואז הסתערות על הסנדביץ', הסתערות על המפיות שאחרי הסנדביץ', והסתערות על הדרינק שיוריד הכול לעולם שכולו עוד.
אלו, כמובן, הצלחות שעוד יגיעו, שיתגבשו ויתחדדו וימוקסמו לתוך התפריט הקבוע. לצידן, ריצה למרחקים ארוכים עם מנות בית, ומנות-עד.
סטייק טרטר (66 שקלים) עם חרדל, שאלוט וצלפים ליד קרפצ'יו שומר צלוי עם ויניגרט ארוגולה. סלט אנדיב וגבינה כחולה שקורץ פריז וסלט קייל נהדר, חמצמץ-מתקתק, שטס דווקא לקליפורניה. ארנצ'יני (45 שקלים) או מח עצם צלוי? שרימפס ברוטב יין לבן חמאתי או טורטליני ריקוטה ותרד. פילה לברק ונתח בשר אדמדם או רק לחם חם ליד חמאה רכה וצלחת גבינות עם פרי, ליד היין, וליד הקוקטיילים (שגם הם, אגב, כמצופה ממקומותיה האחרים של הקבוצה, מתערבבים ללא זילזול, ועם השקעה חריגה בנוף העירוני. שלושה מיולים שונים יעידו על כך, לכל הפחות).
קפה קוקו אינו זקוק להמלצת צפייה והגעה ממני. הוא נחשב לאחד המקומות החזקים ביותר על דיזנגוף, ומוצא זמן להסמיק רק כשאני מזכיר איך רוב הקולגות שלו, והמתחרים, עובדים קשה בהסוואת רמת התשוקה שלהם לחקות אותו.
ככזה, הוא יכול היה פשוט לקפוא, ולהמשיך להיות. במקום זה, ניחשתם הרי, הוא ואנשיו בוחרים דווקא לבטוש במים העכורים של התקופה הזאת, ולנצל אותה דווקא כדי להשתפר במקומות שרק הם ראו שאפשר להשתפר בהם. סנטימטר פה, עוד כמה שניות מחשבה במטבח, והדיבורים האלה מגיעים עד אליך, בלי שהרגשת שמישהו דיבר אותם.
חמים פה, גם כשהדלת נפתחת לאותו חורף ישראלי אכזר, ובעוד יותר כשהיא נסגרת אחרי מי שנכנס - משפחה צרפתית ענקית שגילתה מקום שבוא היא לא מרגישה מבוכה גדולה מדי לחשוב על פריז, או מישהי שעד היום דיברת איתה רק בווטסאפ, אבל לא ראית מעולם, ופתאום מתיישבת לידך על הבר (סיפור אמיתי, רק בישראל).
אז, אתה מבין. זה לא רק מקום שבו כולם זוכרים את השם שלך, זה מקום שאתה לא נותן לעצמך לשכוח.
קפה קוקו, דיזנגוף 83, תל אביב, 03-7346940