על פניו, בסך הכול מפה לבנה על שולחן. האריג הזה משמש אותנו במשך שנים כדי לתייג מסעדות, למיין בין יוקרה קלאסית ובין יומיום, בין מקום שאתה יכול להרשות לעצמך ובין כזה שאתה צריך להתכונן אליו. המיון הזה נפוץ כל כך, שחוק כל כך, עד שבהפוך על הפוך המפות האלה נעלמו כמעט לחלוטין מחיינו - הושלו על ידי המסעדנים עצמם, שניסו להחזיר קצת קלילות למקומותיהם. המפה הוסרה, האוויר חזר, ברוכים הבאים.
והנה, שוב היא כאן. לא יותר מפיסת כותנה, אביזר טקטי שנועד לשדר לך משהו, לכסות לשעתיים-שלוש את תלאות היומיום, להעביר מסר.
והמסר עובר. זאת תפאורה של חיים אחרים, שאתה מחליט לנכס לעצמך, על דעת עצמך. בלעדי המפה, אתה יושב בבר שכונתי באמצע תל אביב. איתה, אתה יושב בבר שכונתי באמצע תל אביב, שהוא גם הבר שלך.
לנכס לעצמך. א לה בר
א לה בר, ה-Next Door של מסעדת לה שוק, הוא מהמקומות העירוניים האלה שלא מאפשרים לך אריזה בהגדרה אחת, ובו-זמנית לא מצריכים ממך הגדרות כלל.
הוא ותיק מספיק - עוד מעט עשור, מונחי נצח בתל אביב, ומונחי אלים מיתולוגיים ביחס למדינה ולתקופה - בשביל לדבר על פרופורציות, יציב מספיק בשביל להפעיל שיקול דעת וחזק מספיק בשביל לפתוח דלתות באחד הערבים הדרמטיים ביותר של המלחמה הארורה הזאת, ולראות איך הדלתות האלה מקבלות פנימה תפוסה מלאה של אנשים שלא ויתרו, ובאו.
כל התכונות האלה, בתוך קבוצת מסעדנות ואירוח שפועלת בשמי העיר מלכתחילה כמו מטוס חמקן, היו אמורות לשדר "אל תתקן את זה אם זה לא שבור". אבל אם הצלחת ללמוד משהו מהקבוצה הזאת (עידו נחמני, שלומי אפריאט ואסף אראל, שמחזיקים יחד עם מסעדת האם הסמוכה, גם את קפה קוקו ואת קפה 38), אז אתה יודע כבר - כאן מתעוררים הרבה לפני השבר, בערך בשלב שבו הראש רק מתחיל לדמיין סדקים.
והראש רצה ערב שישי. "שנים ניסיתי להבין מה יעבוד פה במשבצת הזאת", מתאר נחמני את אחת המובלעות המובהקות ביותר של תל אביב ומסעדותיה.
מה מובלעת, בולען. בבוקר העיר עולה על גדותיה, ושוצפת ככה עד שהשמש נותנת, ועוד קצת. בלילה, אחרי הארוחות המשפחתיות ברחבי ישראל, ניכר גל מחודש של זוגות שחוזרים מההורים ורוצים לסנכרן מחדש את חייהם. העניין הוא האמצע. ערב שישי בכבודו ובעצמו.
העיר הגיבה לזה כמו שהיא יודעת - בציניות, בריאליות ובאופן עסקי לחלוטין. כלומר, נסגרה. שנים של הורדת הילוך בשבת, ובלילה, איפשרו לה להתכנס לתוך עצמה גם בשישי בערב. מעטים המקומות שהתאמצו, ומי שכבר יוצא החוצה מקבל בעיקר משמרות שמעבירות את הזמן, פינות ריקות לחלוטין של בר, ותחושה כללית של המתנה.
כאן, כפי שכבר ניתן היה להבין, ויתרו מזמן על הוויתור, ובמקום זה הגבירו.
ארוחת ערב שישי של א לה בר היא מימוש פנטזיה מופלא. "רציתי שיהיה בדיוק כמו אצל אמא שלי ואצל חמותי", תיאר נחמני, "המון סלטים. המון. וחלה, ברור שחלה. ברמה כזאת שאתה לא מצליח להגיע לאוכל עצמו בכלל מרוב צלוחיות וניגובים. שים ליד זה פמוטים ונרות ומפות לבנות, והנה החוויה כולה".
זה התחיל לפני חודשים ספורים, עם תפריט ייעודי ומאוד "ארוחת שישי" במאפייניו של עומרי רפאל, ונע מעט חזרה לאחרונה, בריקוד המטוטלת העדין שמקפידים כאן לעשות כמעט מדי יום, ושנועד לאזן בין החלום להגשמה, בין התשוקה למציאות. זה היה שם, אבל גלש, אז דאגו לייצב עוד יותר, ולהלביש על המקום, ועל האוכל של המקום, תלבושת שמתאימה לו יותר, במידה ובצבעים ובאופי ובטעם האישי.
התוצאה היא, כמובן, שעתיים יוצאות דופן שבהן אתה מרגיש משהו אבל לא יכול להסביר אותו, כאילו מישהו ישב וחשב איך יהיה לך כאן הכי טוב. אני כותב "כאילו", אבל ברור שבאמת. אני כותב "מישהו", וברור שמדובר באנשים ספציפיים, מנהלי המקום והברמנים, המארחת והמלצריות.
זה שישי בערב, אז הכול נינוח יותר. השירות מצוין, ותחושת השחרור של סוף השבוע מנהלת דיאלוג ער עם רמת ההקפדה של המקום עצמו. אוויר שיוצא מהריאות, ואוויר שנכנס לריאות, בקצב הנכון לו.
עם חלה כמובן. ברור. גדולה וטרייה שמגיעה אליך כחלק מדיל "פתיחת שולחן שישי" (78 שקלים) ובו הסלטים ההם שלו, ושל אמא שלו, ושל חמותו. לא בפנכות קטנות ומחושבות, אלא בצלחות של בית. סלט ביצים, טחינה סמיכה עם עגבניות מגורדות וחריף, מטבוחה אדומה כהה, כרובית מטוגנת, סלט חיטה ומין מסבחת שעועית עם הרבה שמן זית.
זאת פתיחת שולחן רק באופן מילולי. בכל מובן אחר, זאת ארוחה שלמה, סוגרת שולחן ונועלת תיאבון. ידיים מתרוצצות, אצבעות בוצעות, ולמרות שאינני בקיא כלל בענייני קידוש, אני יודע לזהות קדושה.
משם, זה רק אתם והעיניים הגדולות שלכם, מול תפריט לא גדול אך מלא הזדמנויות. רובו הוא האוכל המוכר והמצוין בשגרה של א לה בר, עם שיבוצים נקודתיים של מנות שישי מיוחדות. לא בהכרח במובן של שולחן השבת השורשי של ישראל, אבל בהחלט כדאי שיהיה.
יש פה המבורגר "קוקו" עם גבינת אמנטל (74 שקלים) ונתח ואסיו (136 שקלים), שרימפס בורגר (78 שקלים) וספגטי קאצ'ו א פפה, מולים וצ'יפס, חריימה מסורתי יותר וגם הר של קריספי צ'יקן (71 שקלים) - בפורמט נאגטס, בפריכות-על, ובכמות בלתי הגיונית פעם אחת (בתמחור הזה) ופעם שנייה (כשאתה מגלה שחיסלת הכול).
גדול עליכם? אפשר ורצוי להמשיך את קונספט השולחן הפתוח עם קורנדביף ורוטב "רוסי" (67 שקלים), עם פטה כבד וריבת פרי, עם טרטר בקר או עם סשימי דג ים (72 שקלים).
אפשר גם ברוקולי צלוי עם יוגורט מתובל, מנת שלוש גבינות אלגנטית יותר ומה שמכונה כאן פטאטאס בראבאס (46 שקלים) ובעצם מתגלה כצ'יפס מפואר, צ'יפס ממש, שחום ופריך, מתובל באיולי פפריקה מעושנת ועם תכונות רכות שאתה נחשף אליהן רק לאחר שיחה מעמיקה ואישית על הבר.
חלה רכה, קוקטיילים עם שפיץ (יש פה עשיריית עירבובי "סיגנאצ'ר" שמבליטה ידענות ומיומנות ובעיקר שובבות משמחת), סלטים של בית, צ'יפס ונאגטס. יכול להיות שאכלתם יותר טוב בערב שישי. יכול להיות שאתם אומרים את זה רק כדי לא להעליב את אמא.
נחמני, עם עבר עשיר בצמתי האוכל וההוספיטליטי המעניינים של תל אביב, ביקש לגעת - גם אם בקטנה בלבד - בארוחת סוף השבוע המיתולוגית של מסעדת רפאל ורפי כהן. זאת הושטת יד מרגשת מאחד שהיה שם לארוחה שכבר לא תהיה יותר, ויכולת מצוינת להבין שהאוכל חשוב, אבל יותר חשובה ההתרחשות שמסביב.
שולחן שמתרחב בלי שום עזרת נגרות, הרבה צלחות שמתערבבות עליו כמעט מעצמן, ואנשים מסביב שעוד רגע - אם זה היה סביר חברתית ומקובל תברואתית - היו מתחילים לחלוק חלות וניגובים, כי את כל השאר הם כבר חלקו. בסך הכול מפה לבנה, אביזר ולא יותר. מפה לבנה של קוסמים.
א לה בר, דיזנגוף 92, תל אביב, 03-6033117