שתי נשים צעירות מתיישבות במרכז הבר, לא רחוק מנקודת השיש שבה מתחיל להתפתח העיקול הפינתי המבוקש שלו. הן הגיעו בנפרד ונכנסו בנפרד, ומנהלות כרגע מה שנראה מהצד כמו דינמיקה נפרדת לגמרי של המתנה. במקום שבו חלוקת הקשב והמבט חשובה מאין כמותה - יש כאן המון על מה להסתכל, למרות שאובייקטיבית קשה מאוד להרים את העיניים והפה מהצלחות עצמן - הן ממגנטות תוך שניות ספורות משחק ניחושים משועשע, ותשומת לב כמעט קולקטיבית.
דייט, אני פוסק בקול שהיה יכול להיות דציבלי מעט פחות ממה שהוא יצא לחלל, זה חייב להיות דייט. לשתיהן. כי קוקטייל הוזמן, וכי הטלפון בוהק מהודעות, נבדק ומפיג את הבדידות שכופה עליך צד שני שמאחר. זה דייט כי זה מקום לדייטים על בר שהוא בוודאות מגנט לדייטים, וכי זה הסיפור הכי טוב שאני יכול לספר עכשיו, לרבות הפרטנר שעדיין לא הגיע ולכן מאפשר לי לכתוב ולזמום אותו.
הקוקטייל שלהן מגיע כמעט במקביל, והעלילה צועקת להן לדלג לרגע מעל הכיסא שמפריד ביניהן, ולהרים לחיים של מקדימות. במקום זה, הן ממשיכות עם ריקוד הטלפונים והמחקר המעמיק של התפריט, מתבלות עם יציאה לסיגריה בחוץ, ומחכות בחיוך שאולי אפילו לועג לתוויות שהדבקת עליהן ביוהרה של מישהו שיודע משהו.
כשהן חוזרות, התעלומה הזאת זוכה להתרה בדמות חברה אפלטונית לחלוטין, אחת לכל ממתינה. זה לא דייט, לפחות לא במובן הקלאסי שלו. זה כן דייט בכל מובן אחר. זה לא סיפור אם הסיפור שלכם מצייר רק זווית אחת של עולם וחיים. זה סיפור מעולה אם הסיפור שלכם מתחיל בקפה 38.
עשרות שנים של מיפוי תל-אביבי מקיף לימדו את כולנו על מיתוס הפינה המקוללת, אבל לא השכילו להדגיש עד כמה ניפוץ הקללה הוא בעצם קל ופשוט. עניין של פולקלור בלבד, המסתכם בסופן של כותרות צבעוניות בעיקר ביצירה חכמה של מקום חדש, כזה שאנשים באמת רוצים להיות בו ולבלות בו. מה אתם יודעים.
אולי כי זה לא סקסי באותה מידה, אולי כי הרבה פעמים אין לנו כוח וחשק להתעמק בפרטים, אבל האגדה הזאת עוד החביאה מאיתנו את האתגר המורכב באמת, שהוא איך נכנסים לנעליים, ולחלל, של מקום אהוב ופופולרי, מוסד שכזה.
פה, בצירוף התרחשויות ומקרים נדיר, אפשר לחזות בכל אלה - הקללה וניפוצה, המיתוס והאגדה, הפרטים והסקס-אפיל שאינו נכנס לפרטים - מעורבבים ביחד, מוצגים לראווה.
האתגר המורכב באמת. קפה 38
קפה 38 סגר ממש לאחרונה שנה ראשונה של פעילות על צומת הרחובות פרישמן ושלמה המלך בתל אביב, כחלק אינטגרלי מהבניין הפינתי המעוגל שעדיין מחזיק בין יסודותיו אינספור שיחות שדובררו בין שולחנות "קפה שיין" לאורך השנים.
שנה ראשונה של פעילות, כמובן, היא ביטוי מנוסח באופן חלבי מאוד, על גבול הפרווה. בכל נקודה אחרת בעולם מדובר בציון דרך ראוי להערכה. במדינה שלנו, עם קלנדר שיצא לדרכו בימי הלהט של המהפיכה המשפטית ועדיין מנסה ללכת יציב כשקולות המלחמה זועקים עליו, יש יותר כוכביות מכוכבים בשמיים.
ובכל זאת, משהו עובד כאן.
על פניו, הפינה אותה פינה, לרבות חלון הזכוכית המפורסם שעוטף את יושבי הפנים ומרכיב יחד איתם סצנת לוקיישן של "תל אביב. חוץ. בית קפה", והשולחנות המפזורים בשמש שמוקמו כמעט באותו פורמט. לא בדקתי, אבל סביר שהמדרכה כבר נשחקה נקודתית, בעקבות שנים של שימוש ורביצה ומיקסום זוויות קרניים, מתחת לכל אחת מהרגליים, אז למה להזיז.
גם המרפסת הפוטנציאלית פה, והמדרגה שמתווכת אותה החוצה, אבל חוץ מהמאפיינים הקבועים הללו, מהפיכה. קודם כל, יפה. לא יפה מרתיע ולא יפה שדורש שיתלבשו בשבילו, אלא יותר יפה כיף לי לשבת בבוקר שהוא גם יפה אני אחזור לפה בערב.
מהשירותים ועד משחק הגבהים של הכורסאות והכיסאות, מהחלוקה הפנימית החכמה, הצופה פני עבודה ועובדים ולא רק "בואו נדחוף לפה עוד לקוחות" ועד בר השיש ההוא. זה מזכיר בראסרי - כל בראסרי אבל בעיקר את *הבראסרי* - ומרפרר חו"ל וישראליות כאחד, נקודת איזון שקשה עד בלתי אפשרי להגיע אליה, ופה נראה שהיא אפילו לא הזיעה בתור לדרכונים.
קפה, אתם אומרים. בסך הכול קפה, תירגע. אבל גם קפה צריך לדעת לעשות, בעיקר כזה שאפשר להירגע בו.
המקום הוא האחרון, לעת עתה, מבית קבוצה נטולת שם ונטולת תשוקה פרסומית, ובעלת הישג נדיר של 13 שנות התחמקות תקשורתית, והתמקדות מקצועית. כשחושבים על זה, "נדיר" היא אנדר-סטייטמנט, ואולי כדאי ללכת על מונח אחר, קולע יותר. "מופרע", למשל, עולה בראש, או "אתה בטוח שאתם מישראל?", נגיד.
תחת כנפיה אפשר למנות את "לה שוק" בכיכר דיזנגוף ו"א לה בר" הצמוד אליה, ואת "קפה קוקו" באלכסון שממול לשתיהן - משולש כמעט בלתי אפשרי של פעילות ויציבות, שראה הכול. 13 שנים, בכל זאת, אז היו במהלכן את המזרקה ההיא במרומי הכיכר ואת הכיכר שירדה לעם, את הרחוב עצמו במצב תרדמת כמעט פטאלי ואת הנס האורבני של חזרתו לחיים.
רוצים לפשט דברים? מדובר במשולש ברמודה הפוך. מסביב כאוס ודברים שנעלמים ללא הסבר וללא תבנית, ובפנים, ממש בתוכו, שקט. אנשים שקמים בבוקר לעבוד בלארח, ואנשים שקמים באותו בוקר בדיוק ורוצים ללכת להתארח אצלם. חריג, כבר כתבתי.
"תמיד הייתה לי תשוקה לעולם הזה, אבל לא מהמקום של לייצר לביתי, אלא איך אני נוגע בהכי הרבה בני אדם", תיאר עידו נחמני, מבעלי הקבוצה, "אני מרגיש שהיום קשה מאוד למצוא את הדבר האלמנטרי הזה של לארח, ממש לארח אנשים, בלי לגלוש באופן מיידי לביזנס. החלום שלי הוא פשוט לא לשכוח את נקודת המוצא הזאת".
הוא הגיע ללה שוק ממסעדת רפאל של רפי כהן. ברמן עם שאיפות, ורישיון, לטוס. זה החזיק שלושה חודשים בלבד, ודרש מעקף של כשנה נוספת שאותה העביר בהוטל מונטיפיורי, עד לחזרה. בשלב הזה, היה ברור לשני הצדדים, רישיון הטיסה לא יספיק. דרושות כוונות, ודרוש בעיקר קארט בלאנש.
"האמת היא שלא חשבתי שאני אשאר שם, או אחזיק מעמד", שיחזר, "אבל בסוף הצטברו נסיבות שהובילו את כולנו להבין שצריך איזשהו מהלך, ובסופו של דבר הצלחתי לבטא את עצמי, את האני מאמין שלי, בתוך העסק הזה, ואחרי שנתיים נכנסתי כשותף".
הקצרנות הצנועה הזאת - בכל זאת מישהו שמתחיל את השיחה ב"אין לי מה להגיד ואת מי זה מעניין בכלל" - מרהיבה ביכולותיה לקחת תהליכי עומק ולסכם אותם במין "בסופו של דבר כזה". בפועל, מדובר במקומות שהתחמקו מרדאר הטרנדים העירוני כמו צוללת גרעינית, והיו יעילים כמוה, קטלניים כמוה.
בזמן שבו רוב בתי העסק ברחו מכיכר דיזנגוף כי שיפוצים ועבודות, לה שוק עבדה בלי לחכות לאבק שישקע מהשמיים ויבשר על יום חדש. היא צפתה במתרחש בעניין, השוותה והעלתה עם הנקסט דור שלה ("רצינו מקום קצת שונה, שייתן קוקטייל טוב עם אוכל טוב ליד, אבל באווירת בר של מסעדה") ולא נבהלה גם כשפרצה שריפה במקום יומיים בלבד לאחר הפתיחה.
5 שנים אחורה, כשדיזנגוף לא ידע לאיית את עצמו מרוב ייאוש, הגיע גם קפה קוקו עם בראנץ' אירופי וכלי כסף ומימוזות וצרפתית כדרך חיים, משגרר את עצמו לעולם ומשגר את העולם חזרה לרחוב.
אלה, והוא לא יודה בזה אפילו לשנייה אז קחו את זה פשוט ממני, הידיים שלו, יחד עם ידי שותפיו שלומי אפריאט ואסף אראל. "זה לקח לנו הרבה זמן, ועם החלטות לאורך הדרך שהיו אולי מנוגדות להיגיון הכללי", הסביר, "אבל בסופו של דבר היתרון שלנו כביזנס, וסליחה על היומרה, הוא ההון האנושי. אני לא יכול לחשוב, למשל, על סיטואציה שבה אני לא מכיר את העובדים שלנו, 180 במספר, בשמות שלהם. אני מתעקש, ובלעדיהם, אין".
סימני הדרך הללו, והדרך עצמה, כמובן, מובילים בחזרה לקפה 38, משאירים על המסלול כל מיני תמרורים והכוונות איך עושים את זה נכון ואיך מגיעים לבסוף, ומשילים הכול עם הכניסה פנימה. כן, כולל מארחת שבאמת באה לארח ולא לנבוח, וברמנים נהדרים שזוכרים מה הסיפור (וגם שהסיפור הוא לא בהכרח עליהם), ומנהלת מסעדה שלא באמת באה לנהל, לפחות לא במובן הנוקשה של המילה, אלא לעטוף, במובן הרך של המילה.
התפריט, בהתאם, רץ מהבוקר לצהריים, ומהצהריים לערב, ומצליח להעביר - בעיקר על כתפי השף אור נודלמן - יום נטול גיצים ומלא ניצוצות. מנות ירק להתחלה, שמנטרלות קלישאה ומגבירות יצירתיות - קישואים בגריל, נכון, אבל עם סלסה ורדה פיסטוק מרירה וכרישה רכה כמו שדמיינתם כרישות ובמקומן נתקעתם מול צלחות קשיחות ברחבי העיר. או פרח ברוקולי עם קרם צנובר (56 שקלים) וכרוב. כן, כרוב, אבל כרוב קאצ'ו א פפה (52 שקלים) שממבט ראשון הוא כמעט פסטה, וגם במבט שני, וגם במזלג ראשון ומזלג שני. מקורי, אך לא גימיקי. מפתיע, אבל לא סנסציוני. במקומו פשוט.
יש כאן אוכל של ממש - פילה לברק עם פירה בול, למשל, פסטה עם תבשיל לחי עגל עמוק ושחום או המבורגר עם גרוייר וריבת בצל בפורט - ואופציות נשנושים (צלחת גבינות עם קונפיטורה ופרי, סלט חסה עם ויניגרט מייפל). דברים קטנים ודברים בינוניים ודברים גדולים ומנות מיוחדות, ועבודת בר מרשימה, ידענית, מתווכת ומערבבת.
גם הקינוחים כאלה, משתדלים בלי להזיע. מתאמצים מאוד, אבל לא לשם הרושם בלבד. פאדג' שוקולד מעושן שלא נופל לשנייה במלכודת, ובמקום זה פשוט מקיים ומבטיח. או בלינצ'ס. מתי לאחרונה אכלתם בלינצ'ס במסעדה, עם תפוחי עץ חמים בתוכו וריבת תות אמיתית מבחוץ וגלידה גם, וכף שמנסה בכל כוחה לתפוס הכול?
קפה 38 אינו זקוק להמלצותיי. הוא עובד כמו שלושת המקומות האחרים של הקבוצה - חזק, חזק מאוד - ומצליח להיות לוהט בלי להפעיל שום גלאי עשן, או לצלצל באזעקות. בדיוק בגלל זה היה מעניין לספר את הסיפור שלו, ושל הקבוצה, ושל נחמני, איש שלתפיסתי אינו מעביר 40 שניות ללא מחשבה על שיפור. איפשהו, כלשהו, איכשהו.
"רצינו לעשות פה מקום של כל היום, בראסרי שכונתי שמאמין באמת בשתי המילים האלה, וביכולת שלהן להתחבר", סיפר באחת מ-39 השניות שבמהלכן הרשה לעצמו דיבור. הוא מדווח על חיבור חדש לעומרי רפאל, שנועד להרים עוד קצת את תפריטי המקומות ("רוצים לרוץ איתו מרתון ביחד"), מדגיש את החשיבות העצומה שהוא מייחס לתימחורים ("מאוד מפחיד אותי להיות מקום שהוא לא ווליו פור מאני. זה לא ערכי בעיני, בטח בזמנים כאלה") ויודע להסביר למה עמדת השירות שניצבת בדיוק במרכז החלל היא בו-זמנית גם רעיון גרוע מאוד וגם הרעיון הכי טוב שיש.
בסופו של דבר, עם זאת, אתה מסתכל מסביב, בבוקר וגם כשהשמש יורדת והעיר איכשהו מצליחה To Clean Up Nice, ומבין היטב שזה לא האוכל ולא הקוקטיילים, לא גובה השולחן ואפילו לא התימחור, אלא כולם ביחד, עד רמת ברז הסודה החופשי בצדי הבר - מעשה קסם שאולי מעלים ללא זכר רווח פוטנציאלי גדול, אבל גם גורם לך לרצות לחזור, לרצות להתיישב ולרצות לחייך. אפילו, או דווקא בגלל, שחברה שלך מתעכבת.
קפה 38, שלמה המלך 38, תל אביב