לא ברור אם זאת הייתה הכוונה המקורית או סתם מהלך שהרוויח באופן מקרי, אבל השולחן שהוצמד לחלון של "איטה" הפך בקלות, שניות לאחר אותה הצמדה, לטופ 3 במיקומים האסטרטגיים של דייט תל-אביבי.
הוא לא גבוה, אם כי כבר יש דיבורים על הגבהה שלו (מה שיהפוך אותו ישר לטופ 2, לפחות), ולא דומיננטי. להיפך, אני אפילו חושב שרוב הלקוחות יעדיפו להתחמק ממנו, להיכנס פנימה ולהתעטף בשמיכה הרכה שהיא בר יין רומנטי ואינטימי. אבל משהו עובד שם בלי קשר לגובה או לדומיננטיות.
והמשהו הזה הוא תחרות מבטים פלאית ופראית, שמנפצת - בראש בלבד, תירגעו - את חלון הזכוכית הגדול ויוצרת סצנה של ממש, רום-קום קולנועית, מהסוג שכולנו אוהבים קצת בסתר, ובאופן גלוי.
מצד אחד אתה, עם המהלך המיתולוגי של לשבת במקום אחד ולתת לעולם כולו לחלוף על פניך. מצד שני החולפים, צועדי רחוב שבזי של שכונת נווה צדק. ובאמצע השולחן. נעיצות העיניים מתחילות נבוך ומרומז, אבל ככל שהערב מתקדם והיין נמזג מדובר כמעט באתגר-בהייה שבסופו פרס. בואו נקדים את המאוחר ונספר שהפרס הזה, כמובן, הוא עצם הישיבה כאן.
לבנות על הטוב הקיים. איטה
איטה החדשה יחסית - חודשים ספורים של פעילות ומבט לעבר האופק משום שאין דרך אחרת לסדר עכשיו בראש פתיחת מקומות במציאות הכאוטית הזאת ללא מבט שכזה - היא תולדת החלומות של אוראל קמחי, ובמובן מסוים גם תוצאת הסבלנות האינסופית שלו.
11 שנים ויותר של מסעדת פופינה באותו מיקום, ועם יסודות כל כך חזקים עד שניתן לחשוב שהשכונה נבנתה אחריה ולא ההיפך, עיקצצו אותו מעט, וגרמו לו לחשוב על האחות הקטנה - מקום שישלים ולא ידרוך, שיעטוף ולא יתחרה, שיפזר עוד קצת אור ולא יתעסק עם צל והצללות.
הוא מספר על קרבות נדל"ן שמצחיקים רק בגלל שהם הצליחו להפוך לסיפור, אבל בפועל בטח היו מעט מתסכלים, מוסיף קצת על העיצוב והכוונות וחותם כמו שדברים מהסוג הזה נחתמים בדרך כלל, אם יש לכם ראש לחכות להם ולזמן אותם - אנחנו פה, במדרגות שמתחת למסעדת-האם, ועם פתרון שלא הצריך דבר חוץ מחזון ויצירתיות, תושיה וקצת התעסקויות חוץ-קופסאיות.
כך, בלי לאלץ מקום חדש לגמרי מעבר לכביש הצר, ובלי לנדוד רחוק מדי ולהערים קשיים לוגיסטיים, נולדה איטה כחלק אינטגרלי מפופינה. היא שייכת-נפרדת, מחוברת-מנותקת. בכל מקום אחר כנראה זה היה מעצבן וצורם. פה, כולם מתעסקים רק בדבר אחד - להבהיר לך שהכול בסדר, והכול אפשרי. שאתה יכול לפזול בזימה לתפריט המיתולוגי למדי, ולבר המיתולוגי-למדי, של פופינה עצמה, ושהתשובה שתקבל לקוחה מבית הספר לשירות - זה אותו מטבח, אז למה לא, בעצם?
המערך הזה מורכב, אבל הופשט באופן מעורר הערכה לכדי השלד הבסיסי ביותר שעליו עוד ניתן לצקת תוכן, ועומק. גרם מדרגות בעומק החלל מוביל לאור המעט יותר חזק של פופינה, אבל חוץ מזה הוויב שונה, והמוזיקה שונה, והצוות שונה, והתפריט שונה. לקחו את הטוב, ובנו משהו נוסף עליו. וזה כיף. כל כך כיף.
התפריט קטן מאוד, ונוצר, יש להניח, תוך מחשבה מעמיקה על כוסות היין שיימזגו לצד האוכל, אולי אפילו נוצר אחרי שהבינו מה היין ומה הרוח כאן.
יש פה אויסטר בראטן עם קרם הדרים מעושן (21 שקלים ליחידה, מחיר שדורש משלחת), לחם "פיסל" צלוי, שהוא הכלאה בין פלוט ופוקאצ'ה (28 שקלים) וגם צלחת גבינות עם קרקר דגנים וקונפיטורה (78 שקלים).
את החלק האלגנטי של האוכל משלימה שלישיית סלט ירוק (עם ויניגרט מייפל וגבינת צ'ילי, 54 שקלים), ברוסקטת טרטר דג עם סלסת פקאן ו"גבינת" קשיו (76 שקלים) וקרודו בקר עם פאנץ' חזק ויעיל של עלי מיזונה וסלסת חרדל-צלפים-פטרוזיליה (68 שקלים).
לשבת, להישען, להתרווח, לדבר כך שיישמעו, ובעיקר להקשיב. כל המקומות בעיר מדברים בשפה הזאת. כאן נראה שממש מתכוונים.
משם, בטוויסט מפתיע של התרחשויות, מפגינה איטה - על שם איטה כץ, שהקימה בסביבות 1915 את המבנה המשמש גם את פופינה, מחווה לא פחות ממקסימה, ולגמרי מרגשת - יכולת גמישות והתמתחויות יוצאת דופן, ועוברת לשחק עם אוכל "דירטי".
יש פה ספרינג רול שעוטף ראייט בקר, שום קונפי ובצל מקורמל, עם דיפ ויניגרט תפוזי דם, חסה לגלגול ועלי כוסברה גם (74 שקלים), מנת "באפלו מאשרום" המכנסת בסלסלת ברים עם מבטא אמריקני כבד פטריות מטוגנות בבלילת בירה ומשדכת להם רוטב צ'ילי מותסס, קרם גבינה כחולה כמובן, ומקלות סלרי וגזר (82 שקלים) וגם ספריבס חזיר במיסו (96 שקלים) עם קצת עלים וקצת חמוצים וקצת כבושים על הצלחת, לרגע הזה שבו הלשון והפה והראש והבטן זקוקות לאיזון.
מדובר בשילוש שמתחיל בעיר הלבנה, מדלג לעיר האסורה, עוצר בטקסס וזולג בטבעיות לקליפורניה - וכולו יחד, על אותו שולחן, יוצר משחקי ידיים ואצבעות מהסוג הסטיקי-סקסי, אנטי-תיזה כמעט מוחלטת לתחילת הערב ולפרק הראשון בתפריט, וביחד תצוגת תכלית של מנעד פרוע, פראי.
איטה חותמת את כל הטוב הזה עם שני קינוחים - פיננסייר ותפוחים עם גנאש שוקולד לבן ומייפל, ומוס שוקולד פרלינה עם קראמבל פקאן ושמן זית, 48 שקלים - שמנחיתים את המטוס הזה בול על ה-X, אבל מבינה היטב שהחוויה פה היא לאו דווקא אוכל-שתייה-קינוח, וכי המתוקים לא מסמלים דבר חוץ מעוד קצת חיוכים בערב שהתרגל למתיחת השפתיים הדי חריגה הזאת בימינו.
תפריט היין, בהתאם, אינו גרנדיוזי אך רוקד היטב במנעדי התמחור והגיאוגרפיה, ומתאר את עצמו במילים ובמונחים מפשירי ידע ומחממי יחס. הבקבוק היקר ביותר פה - בוז'ולה צרפתי, "ייגמר כל כך מהר שתרצו עוד אחד" - נמזג ב-67 שקלים לכוס ונפתח ב-268 שקלים, רף שהרוב המוחץ של ברי היין בתל אביב כמעט מלגלג לעומתו. לצדו, יש אדום איטלקי שמחזיר לחיינו את קידומת ה-30+ לכוס, מופע נדיר לכל הדעות, רוזה צרפתי שנעצר על 39 שקלים ושפיות-צרכנית גם בעולמות הלבנים והמרעננים.
אני יודע, טרחני וכמעט טכני לכתוב על שקלים וצרכנות-יין, אבל אם האצבע על המקלדת קלה מאוד כשהמחירים מאמירים, אפשר לעצור שנייה ולהעריך גם את הצד השני.
השנים הארוכות של פופינה יצרו סביבה הילה של לקוחות קבועים ויציבות מרשימה, אך גם עשו לה עוול מסוים מבחינה תדמיתית, ותייגו אותה, באופן מעט לא הוגן, בלי לייחס חשיבות לעובדה שלא מדובר במילים רעות, בטח לא בעולם האוכל התזזיתי-בכוח שלנו.
איטה, במובן מסוים, היא התשובה לכל המחפשים. היא פופינה במקצוענות ופופינה בידיים ופופינה בהחלט בשירות, אבל היא גם ההיפך ממנה בקווי האופי, בתספורת ובבגדים ובשפה. אחות קטנה של ממש, לאחות גדולה שסוף סוף יכולה להיות כזאת.
קמחי, בשיחת אגב בעמידה ותוך כדי ג'ינגול מרשים בין מטבח שרוצה אותו בחזרה ממש עכשיו ושני ילדים אדירים שעוד 20 שנה יפתחו מקום משלהם ויספרו איך העבירו סרוויס עם אבא, מחייך את החיוך של ההוא שהגשים חלום קטן.
הוא עדיין לא מסמן V על הכול - הצ'ק ליסט שלו, לדעתי, לא ייגמר לעולם - אבל אחרי כל המתווכים והסיפורים, הוא יכול לעצור שנייה מול חלון הזכוכית הגדול, להביט לרחוב שבזי, ולשתות משהו.
ממול, חולפים אנשים וחולפת שכונה וחולפת עיר, אבל כולם נעצרים להסתכל. בכל זאת, זה לא סתם שולחן, זה השולחן של איטה.
איטה בר יין, שבזי 62, נווה צדק, תל אביב, 03-5757477