הדיי עפאים מקבל את פניי עם חיוך גדול, עם לחיצת יד גדולה אף יותר, ובעיקר עם קופסה גדולה להפתיע של משככי כאבים. בעוד דקות ספורות נשב לפיקניק אורבני כמעט מלכותי באפשרויותיו, אבל בינתיים - אולי כמשעשע-חיך, אולי כאפריטיף, אולי כטיזר - הוא פשוט מציע לי כדור לבן ומסקרן בהשפעותיו.
אני נמתח כמעט באופן אוטומטי, מסונכרן לחלוטין עם סימני השאלה שנמתחים ועולים לי על הפנים, ועם סימני הכאב שלא צריכים להימתח ולא צריכים לעלות על הפנים שממולי. הם כבר שם, מורגשים ונוכחים.
"אני עובד כל יום, ועל פניו, אני כאילו אמור להיות Fit", הוא מסביר וטופח על כרס בלתי נראית, אולי תודעתית בלבד. "בסדר, נכון, קצת שמנמן, בכל זאת איש שאוכל ושותה, אבל עדיין בכושר. זה לא יאומן באיזה קצב הזקנה הזאת נפלה עליי".
פיקניק מלכותי באפשרויותיו. משק עפאים
אנחנו מתיישבים ברחבה החיצונית של משק עפאים החדש ביותר ברשת שאסור שתיקרא רשת (וגם לא יכולה להיקרא ככה אם יש לכם איזשהו אינגריטי, או סתם זוג עיניים). מימין, הכניסה למלון דה ג'ורג' המפואר והמהודק במרכז תל אביב, ומשמאל הדלת הנפרדת למכולת (ולא מעדנייה בשום פנים ואופן) שהיא בו-זמנית גם הדבר הכי טבעי במקומו הטבעי ביותר, וגם הרמת גבה וגלגול עיניים בילט-אין בסמול-טוק של תחילת המילים בינינו.
"בכל מהלך שעושים בעיר הגדולה הזאת צריך לבוא לקראת, לפגוש מישהו באמצע", הוא מיישב את הניגוד בזמן שאנחנו סוקרים את הקומות הגבוהות במגדלי הענק, ותוהים איך כל הבטון הזה לא עושה טיפת שמש, "אז נכון, אנחנו מתחת לבניין עם זכוכיות, אבל כשאתה נכנס פנימה, זה לגמרי אנחנו".
הכניסה הזאת פנימה מאששת את השאיפה הזאת באופן מפתיע למדי, עם עיטורים מקסימים, צמודי תקרה, עם אפיל כמעט קיבוצי ועם ואקום פתאומי ויעיל - רעיונאי ביסודו אבל מאוד ממשי במאפייניו - שמנתק באחת את האורבניקה האפורה ומלביש עליך חולצת עבודה כחולה-כהה כזאת, עם כתמים ותיקים של לחם וגבינה ופרי שטיפטף בדרך מהעץ לפה.
"אני לא תל-אביבי באופן מובהק, ואני לא מכיר את רזי סמטאותיה ושכונותיה", הוא נותן את מה שבוודאי ייחשב כאנדרסטייטמנט של החודש, "אבל להערכתי יש כאן אינספור בנייני משרדים שעשויים לכלכל ולפרנס את המקום הזה בבוקר ובצהריים, ולנו יש להציע להם מגשי אירוח והרבה יותר מזה, ומסביב נהיה כבר איזשהו דבר. יש כאן הכול חוץ מבשר ודגים. כל מה שאתה צריך, סנדביץ' או מאפה על הדרך, וקפה טוב שמתחיל מוקדם בבוקר, עם ארוחות מלאות עד הערב, כך שאפשר לאכול כאן את כל היום".
הרעיון הבסיסי של משק עפאים, המודל בעצם, הוא איזון האמצע שבין מסעדות שמדברות על קיימות ובעצם מזיקות לה עם משק ענק שנועד לשרת רק אותן, כמו נומה הדנית, לדוגמה, ובין "גינה קטנה בפרדס חנה שעושה את ההיפך, אבל לא מצליחה להגיע לכולם, או אפילו לרובם", כהגדרתו. שם, בין לבין, פורחת שרשרת החיים העפאית שהיא "מהזרע לצלחת".
"חיפשנו לעשות משהו נגיש ומצוי לכל אחד, מבלי לדרוש ממך לשבת כאן ולשלם פרמייה על זה שאני אורגני ובאתי הבוקר מהמשק", תיאר, "התמחור מאוד מעסיק אותי, והשקשוקה שלי אמורה לעלות פי 6 מבית קפה רשתי, אבל אתה לא תרגיש את זה בכיס וזה לא יתגלגל עליך, ותדע לפחות שכל שרשרת הערך שהשתתפה בהרכבת השולחן הזה היא הוגנת, ובתקווה גם טעימה. זאת נקודת הפתיחה שאין בלעדיה, הטעם. אוכל שמח, צבעוני, עשיר וגם בריא, לגוף ולנפש".
אבל אתה חושב שלעוברים ושבים, לאנשים במגדלים האלה, אכפת עד כדי כך מהדברים האלה?
"לי אכפת"
השולחן מתחיל להתמלא - גבינת עמלי בשמן זית עם פרוסת עוגת פרג לימונית ומרקחת טימין לצד בריוש חמאתי ומתובל שנושא ביצה עלומה - והיין של עפאים, עץ התות שמו, מתחיל להימזג תוך מצמוץ מזלזל לעבר מחוגי הבוקר של השעון, כך שהשיחה קולחת, מדלגת בטבעיות בין המקור הירושלמי של האגדה הזאת ובין הפספורט התל-אביבי בעל החתימה החדשה יחסית.
"המילייה שלנו הוא אמנם ירושלמי ואנחנו יודעים הרבה ממה שצריך לדעת על הכפר הקטן הזה", סיפר, "יודעים מי יבוא אלינו ברביעי בבוקר ונהנים מהעיר שהיא מעורבת באמת. לא מעורבת-מופרדת. קהל הבית שלנו הוא קהל מקסים, כיפות סרוגות וכיפות שקופות וחרדים עם ערבים ליד ההיפסטרים של החיים, אבל איכשהו אני מרגיש גם פה, בתל אביב, כמו בבית, ובאנו לכאן עם המון ענווה".
כמעט כמו על פי סימן מוסכם מראש, עוצרת אותנו לקוחה צעירה, שמתגברת על המבוכה כדי להגיד שמשק עפאים בבית הכרם היה "הבית השני" שלה, ושאיזה כיף שהם הגיעו עד כאן. הדיי מחייך ומודה, אבל קודם מקפיד לשאול מהו שם המשפחה שלה, ממיס לגמרי כל מחסום, ומשחרר ממנה "זה כל כך אתה". תסריטאי מקצועי לא יכול היה לכתוב את זה טוב יותר. במקום זה כתב את זה הכי טוב התסריטאי של החיים.
השולחן ממשיך להתמלא - קרם צחור, שהוא למעשה יוגורט מצומצם שהתייצב בין יוגורט ללאבנה, וסלט "מעורר" טרי שבטריים, לצד מסבחת עדשים סמיכה ונתח גבינת צין צלויה עם ריבת ענבים - והיין של עפאים, עדיין עץ התות, ממשיך להימזג, כך שהשיחה ממשיכה הלאה, להתרחבות ולהתפתחות, לגדילה ולשעות השינה.
"באיזשהו שלב עשיתי מין מהלך רוחני בחיים שלי שבו ביקשתי לעבוד בכל עיסוק חוקי המאפשר חיים פואטיים", תיאר, "אז אני קם ברבע לחמש, ואנחנו עובדים קשה, אבל בקטע טוב. עובד קשה עד שזה נעים לי, ועם תהליך גדילה שנשען על חמישה שותפים, כך שנוח לי. בעיני זאת מהות הקיום. עבודת הגוף ועבודת הנפש ועבודה רוחנית".
כשאני לוחץ אם בכל זאת לא מתגנבת איזו מחשבה על התנתקות מהבסיס המבוקש, בייחוד לנוכח המגדלים והעיר הלבנה, הוא מבהיר כי "כל הדבר הזה - הקמת המשק והיקב והכרם הם אכן מהלכים שאולי היו יכולים לגרום לבירבור, ואילצו אותי לבדוק אם אני באמת מבורבר או שאני מאופס. אז אני בודק. חוזר הרבה אחורה, מתבלבל כמו כולם, בא לתל אביב ומתבלבל שוב, ומתאפס. נכון, פה זה קצת מעוצב ותל-אביבי, אבל עדיין שומר את הזהות והמהות שלנו".
ושוב, כמו על פי סימן מוסכם מראש שחוזר על עצמו, עוצרת אותנו לקוחה, הפעם בוגרת יותר, מזכירה לו בחן את ימי הדוכן העליזים של מאפיית לחמים, אז, ומקפידה להבהיר שהיא תגיע להיכן שהוא יגיע.
אתה מתגעגע לימים ההם? בטח היו פשוטים קצת יותר
"אני מאוד אוהב ומאוד נהנה מנוסטלגיה, אבל אני לא מתגעגע אליה ולא רוצה לחזור אליה. אם זה היה שונה, זה היה סימן שלא טוב לי עכשיו. ועכשיו, טוב לי"
השולחן עדיין מתמלא - גבינת הר עם בצק פריך ומרקחת נקטרינה, ניוקי "פעימה" מסולת עם פלפלים קלויים במרווה וגם בורקאסון "ערוגות" מלא במנגולד ותרד - והיין של עפאים, תחת עץ התות, נמזג כאילו אין מחר, וכאילו אין היום בצהריים, למעשה, כך שהשיחה מעמיקה, נכנסת פנימה ונעצרת היכן שחיי כולנו נעצרו, ביום ההוא של אוקטובר.
הוא מצליח לראות את האור. גם כעת. "היית בארץ בחודשים האחרונים. כמות הטוב הייתה בלתי נסבלת", צחק, "זה הקיף אותך, וזה היה פשוט מדהים. הלילות של קפלן זה רק טוב. 95% טוב. אז שאני לא אאמין? אני ממשפחה של ניצולי שואה. את הרע אני מכיר. תסתכל על השולחן הזה. הוא עכשיו כאן. אנחנו ישובים בעיר הזאת, העיר העברית הראשונה, ואוכלים את כל הטוב הזה. ברוך השם".
אבל איך? איך אתה עדיין אופטימי?
"אני נטעתי עצים. זה לארבעים שנה. אני אדם מאמין. איש מאמין"
כן, אבל איש שמאמין בטוב?
"רק"
עדיין?
"עוד יותר, הרבה יותר"
בחודשים האחרונים הוא ארז את זרעי האופטימיות הזאת בתרמיל, ויצא לזרוע אותם מחדש יחד עם שלומי שבן, במסגרת "אדם אדמה", סדרת רשת של בית אבי חי שתיעדה מסע ארץ ישראלי בעקבות חקלאים וחקלאות, ישראליות וארציות. יצא לזרוע, וגילה שלא להפתעתו שאין כמעט צורך בתרמיל, ושהרוח שסחפה אותם עד הקצוות, ועד הגבולות, היא אותה רוח שמלכתחילה הציבה שם אנשים חיים, גדולים מהחיים.
"הסדרה הזאת מאוד קרובה ללבי. ביקשנו לעשות משהו שיהיה רלבנטי למצב ולמלחמה, והזרקור הוסט לכיוון החקלאות", שיחזר, "לציבור נהיה סנטימנט משוגע לתוצרת הארץ ולעבודה, והוא גם הבין שהמפלגים והמסכסכים שם למעלה הטמיעו בנו שהחקלאים עושקים את הציבור. על מה אתם מדברים? אלה אנשים שיושבים על הגבולות. התלם שלהם הוא התלם האחרון הרי. אז רציתי להאיר מחדש את האנשים שמספקים לנו לחם מהארץ. בלעדיהם אין פה זכות קיום לזהות הציונית. יהודי אתה יכול להיות בכל מקום בעולם. ישראלי גם. יהודי בארץ ישראל, אזרח בארץ ישראל, בלי האדמה, אין. בכל מקום. זאת המולדת. זאת המולדת".
עד התלם האחרון. אדם אדמה
וכך, הם ירדו למטעים ולפרדסים, לרפתות ולדירים, ולכל המקומות שבהם "רגל פסנתר כנף לא דרכה מעולם". שבן, מישהו שלא יצא מהעיר מאז הטיול השנתי, במילותיו, היה אמור לספוג אדמה מעפאים. במקום זה, התרחש ההיפך הגמור. "שלומי הוא חברי הקרוב מהבית שהפוך לי באורחות חייו. הוא לא ראה איפה דברים גדלים, לא הרגיש את החום. המסע איתו היה 'זאת ילדותי השנייה'. דרך עיניו והמילים שלו ראיתי את העולם הזה שוב פעם. זה ריגש אותי מאוד".
הוא בישל, והוא שר, ובחירות מוזיקליות הוחלפו על המקום, בהתאם ללב ולבטן, תוך כדי מפגש עם החקלאים. "שיר ערש נגבי" של משה וילנסקי ויחיאל מוהר, למשל, מעל נחל הבשור, הותיר אפס עיניים יבשות על הסט. איך לא, עם כל ה-"אופל, אופל בשדותינו, והנר אורו קטן, חשכה לא תפחידנו, נומה, נומה בן"? או "אהבה בת עשרים" שמחברת את ז'אק ברל ונעמי שמר ויוסי בנאי למגדל בננות בקיבוץ עין גב, "כי אתה מבין שאין הסבר הגיוני ללמה בן אדם נמצא שם זולת האהבה והרומנטיקה", הסביר עפאים, "זה היה פסיכי".
הוא ראה וחווה סיפורים קשים, ברור, אבל הצליח גם להרים עוד קצת את קצות האצבעות ואת העיניים ולהביט ביום שאחרי. "נכון, כרם נשרף ומטע ננטש. לא מושקה, ואי אפשר לגשת אליו. לא קוטפים ולא מטפלים. סיפורים נוראיים. אלה הילדים שלנו, כן, אבל זה לא *ילדים*. לא בני אדם. יש חטופים בעזה ויש אנשים שגלו מבתיהם. וזה הסיפור", הדגיש, "אנחנו פה, ואם המחיר של לדאוג לכך שחיי אדם יישמרו הוא להקריב מטע, אז אני אשלם אותו. אבל אני אטע את המטע הזה מחדש".
כהרגלו, הוא מסתכל על האופק ומנסה להציב את עצמו, אותנו, בנקודה פרופורציונלית מגמדת אגו ומייתרת כבוד. "סדרי הגודל של הזמן שבו אנחנו חיים הם לא היום או מחר", הסביר, "כל החברים שפגשנו בדרך לא מיואשים, וגם אני לא. הימים שלי עוברים בעבודה. אני שומע חדשות פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב. אני לא זקוק לטחינה ולגריסה האינסופית, ורואה סביבי לבלוב ופריחה והתחדשות".
הפיקניק שלנו כמעט מסתיים, אף שהאוכל הנפלא מהמשק עדיין חולש על כל פיסת נדל"ן בשולחן העץ המשותף, ועפאים מחבר את הנקודות - מצלחת לרעיון. מאדמה לאדם. "זה, הדבר הזה, זה מה שיישאר אחר כך. ממשלת החורבן והזדון והפילוג תחלוף מהעולם, ותישאר פסיק מההיסטוריה. לא יקראו אף בית ספר ואף רחוב על שם נתניהו, ברוך השם. אבל היוגב, הכורם המוסק, הגודד - בלעדי האנשים האלה אין שום סיכוי להיות כאן, שום סיכוי! כל אלה שצועקים ומקללים ותוקפים? הם יעברו, והארץ תישאר".
אנחנו מתרוממים באיטיות, גם כי השפעת משככי הכאבים מתחילה לפוג. "יכול להיות שאלה בכלל כאבי גדילה, מה שאני חווה פה?", הוא תוהה בחיוך. אני צוחק, אבל מתעניין מתי זה נתפס ומתי זה כבר ישתחרר. "קודם שהממשלה תשחרר אותנו מעצמה. אחר כך, הכול-הכול יחזור".
משק עפאים, ישראל טל 5, מלון דה ג'ורג', תל אביב