גם אם לוקחים בחשבון את הפלא התיירותי שהוא כיכר פריז בירושלים, וגם אם משקללים בתוך הנתונים את הפלא הדיפלומטי שהוא כיכר ירושלים בפריז (למרות שהיא מתפקדת, בשלב הזה של חיינו, יותר כשלט וכמחווה סימבולית מאשר ככיכר של ממש), אי אפשר להתעלם מההישג הישראלי המדהים של רחוב Saint Sauveur בבירת צרפת.
הוא קטן וקצר, לא יותר מ-260 מטרים שנעים מערבה בתוך הרובע השני, מטפסים באיטיות נינוחה ואופיינית על פני מדרכות שאף פעם לא תוכננו להיות ישרות לגמרי, וכבישים שמתעצבנים בצרפתית אם ממש מעזים לנסוע עליהם. זה כל הקסם, הרי.
זאת העיר היפה בעולם, ללא תחרות, וגם הדרמטית מכולן, גם אם התחרות הזאת קצת יותר קשה. היא גם הכי מתוירת, בטח בשבוע הראשון של השנה הקלנדרית שבאמת הצליח להביא לה את השמש. וחוץ מאלה, זאת העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם והרומנטית ביותר בוודאי.
הרבה תארים והרבה הכי, אבל הרחוב הזה לא צריך להיות אף אחד מהם. כאן, בין דניס קדוש אחד ודניס מהפכן שני, בין הקדושה לקדושה המעונה, ברור שיהיה Sauveur, וברור שיהיה מושיע. מכאן, מכאן ממש, תבוא הישועה. הישועה שלנו.
לב שלם. שבור
קבוצת מחניודה (ולמעשה, כבר מזמן קבוצת JLM) ואסף גרניט עצמו, אני חושד, מעולם לא כיוונו לשם. בחלומותיה הוורודים ביותר, והפרועים ביותר - והרי אלו אותם חלומות בדיוק בסופו של לילה, לא? - היא כנראה רצתה לכבוש את העולם, נכון, אבל הכלים שלה בדרך לשם לא התיימרו להיות יותר ממה שהכיל התרמיל בנקודת המוצא שהיא השוק הירושלמי ההוא - חוויה, שירות של בני אדם, אוכל ויין. בסדר הזה, ובלי תוספות כבדות ולא הכרחיות.
מה לה ולדיפלומטיה? איפה היא ואיפה הרצון של כולנו למנות שגרירים כחול-לבן, רצוי כאלה שימחקו לחלוטין כל מה שהפוליטיקאים הרגילים שלנו עושים? מה אכפת לה ומה מעניין אותה לתקן בעיות של עם וארץ ולהילחם בטחנות הרוח? תנו לה לעשות לכם טוב לערב אחד, ולשפר מה שאפשר לשפר, עד הפעם הבאה.
והנה, אני מתעקש, שלושה קילומטרים מהבניין הרשמי של משרד החוץ הישראלי בפריז, הוקמה שגרירות. לא רשמית, חלילה, והכי רחוקה מדיפלומטית. שגרירות גרילה. היא משתרעת על אותו רחוב המושיע, פותחת דלתות עץ גבוהות ורחבות לתוך מרצפותיו, שולחת חיוכים מחלונות המשרדים ובאופן כללי הדבר היחיד שחסר בה זה טייטל רשמי, כי כל השאר כבר קורה.
כזה, בטח כבר הבנתם, אף אחד לא מבקש פה ואף אחד לא רוצה אפילו בצחוק. השגרירים האלה - בעל כורחם ובלי שמישהו שאל אותם - באו לעבוד. זאת משימה בלתי אפשרית לאנשים בלתי אפשריים. מזל שהיא גם המשימה של דן יושע.
אנחנו נפגשים בבוקר יום חול במבוך המתעורר באיטיות של "טקס", המסעדה הצמחונית של הקבוצה, אבל הוא לא זקוק לשום סינכרון השכמה. לעזאזל, נראה שהוא לא צריך אפילו קפה. הוא חד ומפוקס, נסחף רק כשהמילים והמחשבות מחייבות סחף, ויודע לדבר עם כל אחד בטון הנכון, ובטון הנכון בלבד. ויש הרבה כאלה. אנשים, וטונים.
אם זאת השגרירות, הוא כמובן השגריר בכבודו ובעצמו, חלק מצוות ענקי, ישראלי במאפייניו אבל גלובלי בכל מובן אחר, שחולש ומפעיל שלושה מקומות שונים רק על הרחוב הספציפי הזה, ואחרים בפריז עצמה, ברפובליקה הצרפתית הגדולה, וביבשת הגדולה עוד יותר. מחניודה, אם לא היה ברור עד עתה, היא "קבוצה" כמו שריאל מדריד היא רק קבוצה. נסו אימפריה, ותגדילו עוד.
יושע משגרר עם פחות דיפלומטיה מהמקובל, ואני לא מדבר על הקעקועים או על השרשרת הדקה ועתירת הסמלים שלו. סביר שקורס הצוערים של משרד החוץ היה מפלטר אותו החוצה בשלב כזה או אחר. סביר עוד יותר שהוא היה מפלטר את הקורס הרבה לפני.
ובכל זאת, הכי שגריר שאפשר לקוות, וכנראה מה שהזמנים הישראלים צריכים יותר מכל. איפה עוד תמצאו מושבניק שזוף בסינר טבחים בוהק ומעומלן מנופף ברחובות פריז בלאפה חמה, מזמן בהחלטיות שווארמה לתוכה, וחוזר איתה מגולגלת ועטופה בנייר כסף למסעדת כוכב המישלן שלו, רק כדי לגרום לישראלי אחר לצאת מהדכדוך, ולהתחיל לחייך?
"שמע, מכל החוקים שלנו ומכל הכללים. כל השיעורים שלמדנו בדרך ושעכשיו צריכים לעבור הלאה, הכי חשוב כנראה זה לדעת לקרוא את מי שיושב מולך", הסביר. ומי שישב מולו באותו ערב שווארמה היה זוג ישראלי שפגשתם כמותו באינספור מקומות, וגם על הבר של שבור. "האישה הייתה בעננים. הוא לא. מבחינתו, עזרא ובניו עדיף. להגיד לך את האמת? הייתי הולך איתו לשם בכיף".
במקום זה, הוא רץ באמצע הסרוויס וחזר עם מחווה שעליה בונים מסעדה ובונים סיפור ובונים מורשת ובונים אגדות (עם קריצה למסעדת אילבן מדיסון פארק שעשתה אותו דבר עם הוט-דוגס, ולמטבח המתוסרט של "הדב"). "אני חושב שללכת למסעדה זו פריבילגיה, ושאתה חייב שיהיה לך מה לאכול שם, למצוא את עצמך בתפריט", תיאר, "יש לנו מנות קיצוניות, שעושות בסוף אוכל מטמטם, אבל אנחנו יודעים שחייב גם פשוט. לא כולם באים להרפתקה ולא כולם רוצים לשמוע את הסיפורים שלך. יש לנו ארגזים של סיפורים, אבל לפעמים מגיע זוג לדייט ואתה לא מעניין אותו. דע מתי לסגת, ומתי לתת את כל המופע. חייבים לקרוא את האורח. וזה אורח, אגב. בשום פנים ואופן לא לקוח".
זה פשוט, לא? תקרא את האורח ותקרא לו אורח, ואתה מסודר. כל כך פשוט עד שהמיומנות הזאת הפכה מזמן לנדירה, וכשאתה נתקל בה היא נוצצת בדיוק כמו יהלום, סביר שיותר. על הבר בשבור - 21 מקומות בסבב, שני סבבים בערב - המילים האלה, הצהרת הכוונות כולה, מקבלות גושפנקא הלכה למעשה. הוכחה שלא היה צריך להוכיח.
מסביב סועד בודד שמסמן V על מסעדת מישלן מי יודע כמה בטיול האוכל שלו בעיר האורות, ומתעניין בעיקר בטכניקה ובפרטים. לידו, על הפינה, זוג מקומיים שמרים קצת יותר עניין לעבר ההתרחשות, אבל שומר על אלגנטיות ותרבותיות פרנקופילית. הלאה, באלכסון כמעט ישיר, דאבל דייט של צעירים יהודים ממיאמי, שמהר מאוד זולג לפמיליאריות בלתי מישלנית, וצמד חברות דרום קוריאניות שמביטות על כל המתרחש בעניין, תוהות מה בדיוק הולך כאן.
הצוות של שבור משומן וחלק, אבל רחוק מלהיות שמנוני וחלקלק. יותר מהכול, זה מרגיש נכון. לא בית, כי כל אחד מביא פנימה את הבית שלו, אבל בהחלט נעלי בית. לעזאזל, מי ידע שמחלקים כאלה בכניסה למסעדת מישלן פריזאית.
"בהתחלה, כשפתחנו, זה היה מין 'החבר'ה של מחניודה עשו מסעדה שהיא לא בלגן'", שיחזר יושע, "אנשים היו מגיעים ושואלים איפה עומר אדם ולמה לא מוזגים צ'ייסרים של ערק. אפילו אנחנו לא ידענו לאן זה הולך. לא היה לנו מושג. היה בלגן אחד גדול, עשינו קאט והחלטנו שאם כבר הולכים על זה, אז שנספר את הסיפור שלנו - מהכלים ועד חומרי הגלם, למה אנחנו עובדים ככה ומאיפה הגענו".
זאת נקודת פתיחה מאוד טבעית למסעדה, אבל משפטים נדירים מאוד למסעדה ישראלית בחו"ל. שבור עצמה, והקבוצה כולה למעשה, לא רצתה אף פעם לעשות מה שעובד לה כאן, וממש לא רצתה לנסות להעתיק מה שאמור לעבוד שם. במקום זה, היא בחרה לחבר. ברלין לירושלים. לונדון לירושלים. פריז לירושלים.
"זה הגשר מבחינתנו", הסביר, "אני כל הזמן מסביר פה מה זה מטבח ישראלי, ושהוא לא באמת קיים, מספר על צליית הפחמים ממרוקו ועל הפרימוסים והפתיליות ויודע שאם ישראל היא כור היתוך, ירושלים היא הכור היתוך של הכור היתוך. הדמי גלס של הדמי גלס. שבור היא פשוט הדוגמה הכי מובקהת לכל זה, כי אנחנו לא יכולים לעשות משהו שהוא *רק* טעים. טורנדו רוסיני זו מנה מדהימה, אבל אין לה שום קשר למה שאנחנו מספרים ולמקום שממנו אנחנו באים. זה לא מחזיק אותנו, זה לא קושר אותי לירושלים, זה לא קושר אותי לישראל, זה לא קושר אותי לבית, זה לא קושר אותי לסבתא, זה פשוט טעים ומעולה, ואנחנו צריכים למצוא את הקשר".
כך, חומרי הגלם המדהימים שאיתם הוא עובד פה לא תמיד יספיקו. "אז פעם אחת עשינו שבלולים בחמאת סחוג ושומן כבש. זה עבד מדהים, אבל ירד. לעומת זאת, הצלחנו ליצור כאן חיבור בין קרפ סוזט צרפתי, בגירסה מלוחה, ובין גפילטע פיש יהודי, רק שבמקום התהליך הנוראי שעושים לו בדרך כלל אנחנו באים כל בוקר ומשרים ל-48 שעות את הדג במיץ גזר ותפוזים טרי, ואת העור מורידים ועושים קריספי, ואז בחור חצי קוריאני חצי יווני מסביר את כל הדבר הזה לאורחים שלנו".
המילים האלה לא רק קמות לחיים כשהערב יורד, אלא מזנקות לאוויר. לאכול כאן זה לא להצדיע לישראל של פעם ולא לקוות לישראל החדשה, אלא להצטרף לעולם כולו, שנכנס בדלת הזכוכית הכהה ומסתדר כמעט מעצמו על הבר המרובע. בפינה, קיר בטון חשוף מתחבר לאבנים מהמאה ה-16 שנחשפו בעבודות השיפוצים ויוצר כריכה לסיפור. במרכז, מול הלהבות הגבוהות, מול הריקוד שהוא עבודת צוות מסונכרנת, מתחברים אנשים ונמסים גבולות, ואוכל הופך להיות הרבה יותר מאוכל.
זה צלחת פתיחה של "סיור בעיר העתיקה" (סיסקה וזביון, צלוחית עם קצף רוקפור ואצות וקראמבל ג'חנון מלמעלה, טארט תפוח ודבש ובקר גם), עלי גפן ממולאים סרטנים, "שמש ירדנית" שמחממת רוטב יוגורט מתחת ללנגוסטין, "חמינדוס" עוצרת נשימה - ביצים וטחינה, כן, עם ביצי פורל ובוטראגה וחלה לניגוב, בהגשה שכמעט מורידה לך דמעות - ואותו קרפ סוזט. גפילטע פיש שיקראו לו בארץ. כאן זאת פשוט שירת הים.
לקינוח, משחקי מטבוחה מתקתקה, מוס שוקולד עם שמן זית של הזיקוקים, פיסטוקים ופירות, ושקית נייר חומה עם עוגיות טחינה, למלון, והביתה. אין איך להסתכל על ארוחה כזאת בלי לזכור את הדרך. אין איך לזכור את הארוחה הזאת בלי להמשיך ללכת עליה, ולקוות שיהיו עוד.
הדינמיקה של שבור נועדה לחולל אנרגיה, לבקע, ואז לבנות. "הטבחים שלנו מבשלים, ואז מגישים לך ומסבירים לך וגם מקשיבים לך", מתאר יושע, "לפגוש איראני מטהרן ששואל אותך אם האבן היא באמת אבן ירושלמית, ואנחנו מתרגמים לו, כן, 'אל-קוץ', זה חתיכה מירושלים. והוא כאילו ברקיע השביעי', זה משהו אחר. אנחנו באמת מאכילים אנשים מכל, כל, כל העולם, ובמטבחים שלנו יש המון לאומים".
כולל טבח איראני. "איראני-איראני", ממש. "הוא מגיע לריאיון ואתה מבין ישר. אי אפשר לשקר עם המבטא הזה. הבאנו אותו מבית ספר לבישול שבו הוא למד יחד עם אחד מהשפים פה. זה לא עניין אותי אם הוא איראני או פלסטינאי או מגיע מגיאורגיה. הוא כבר אמר לנו שהוא לא יכול לחזור לארץ, למדינה שלו. הוא יודע שתהיה לו בעיה עם זה שהוא עבד כאן. הרי אנחנו הכי ישראלים שיש, גם אחרי 7 באוקטובר לא התביישנו, לא סגרנו. נשארנו פתוחים. הייתה ירידה משמעותית שהרגישו לא בטוח בגלל שאנחנו ישראלים, ואז זה התהפך. אמריקאים שהרגישו שהם חייבים לתמוך בנו, יהודים מצרפת הציפו לנו את המקומות".
Shana, בר היין של הקבוצה, ניצב ממול, מטרים ספורים במעלה הרחוב, סמוך למשרדי הקבוצה שמכונים "הבונקר", כנראה בצדק. הוא התחיל בכישלון בדמות "שוש", מקום של אוכל מוכן "שלא תפס", כהגדרתו. "זה היה חלום שלנו, אבל לא ניהלנו את זה נכון והפסדנו הרבה כסף על הפרויקט הזה. לפעמים טוב להודות שעשית משהו לא טוב".
במקומו, וכפעולת-נגד כמעט אגבית, החליטו השותפים - יושע, גרניט, אורי נבון ותומר לנצמן - להרים מקום שעדיין זוכר את הסבתות, ושמוזג אותן לתוך החיים, והכוסות. הקירות מקושטים, השולחנות גמישים וכמעט נוזליים בהגדרתם, הנרות דולקים ועוטפים, והקיר המרכזי מציג לראווה בקבוקים מרחבי העולם, כולל חיבוק ישראלי-לבנוני על אותו מדף. כן, לבנון. אפשר להשתגע מהטבעיות.
"זה יקב יחסית חדש, קאסר, ומאוד נחשב שם", הסביר, "פה אני יכול לעבוד עם מדינות שבישראל אין לי איך לדבר איתן אפילו. פתאום אתה מגיע וטועם טחינה מסוריה. זה לא דבר שאתה מכיר, ומנהל קשר מקצועי עם ריף, ספק לבנוני שיודע שאני ישראלי ואין עם זה שום בעיה. ביום שחיסלו את נסראללה, אכלתי במסעדה לבנונית של שף לבנוני, גם הוא עם כוכב, ומזוהה עם לבנון. אנחנו אנשים שעובדים עם אנשים. זה הכי חשוב לנו".
זמן קצר יחסית לאחר שינוי הכיוון, זכה שנה בתואר בר היין הכי טוב בפריז, המקבילה "לגרמני שלוקח את הקובה נבלוסיה הכי טובה בעולם", צוחק יושע.
כמעט שבוע בפריז, וניסיון עיקש לדרג את מיליון מקומות היין שלה ולתת היגיון באותו תואר, הסתיים בהרמת ידיים כמובן, אז בואו נגיד רק ככה - כזה אין. לא על הרחוב ולא ברובע, לא ליד המלון שלכם וסביר שגם לא בעיר כולה. אפילו בישראל לא, וזה הרי כל הקטע, זוכרים? משהו מכאן ומשהו משם והנה החיבור גורם לך לשבת קצת יותר זמן משתכננת על כיסא עץ נמוך משהורגלת, לעמוד ברחוב, לחייך לשמש ששוקעת רק ב-22:00, וגם זה לאט, ואז להתריס כלפי עוברי אורח מקומיים כאילו כל זה שלך.
הצלחות של אביתר פרימט יעשו לך את זה. קובנה ("אני מנחש שלא צריך להסביר לכם מה זה", נרגע המלצר) והנד-רול שעוקץ טרטר טונה אדומה עם לימון כבוש, אספרגוס לבן בשיא עונתו עם רוטב פטריות מצומצם כמעט בשרי במאפייניו ודג מפואר שמוגש עם פרח זוקיני ממולא באורז, ובקוביות שומן טלה, כי אפשר. וגם "הקוסם", קריצה לאריאל רוזנטל בתל אביב, שהיא צלחת מיטב להיטיו, קצת אחרת - ביצה בטמפורה של פלאפל, מעל סלט ירקות קצוץ דק וחריג בשמי פריז, וטחינה-יוגורט-עמבה. לא ברור אם עדיף להיות צרפתי שטועם כזה בפעם הראשונה, או ישראלי שמסתכל משועשע ואז נפעם.
"המנות כאן הן ברמה של 'שבור'", תיאר יושע, "יש שולחן קיבוצי גדול ויש נרות ובשישי-שבת פתאום תראה אנשים רוקדים על שולחנות. והם אפילו לא ישראלים. צרפתים אמיתיים ששמעו Paroles ואז שמנו להם קובי פרץ והנה חגיגה. התרבות הזאת של הכסף שלי דווקא לא יילך לבנק, אלא על יין טוב ואוכל טוב ומסעדה וחוויה, אני עף על זה. הם באמת עובדים בשביל לחיות".
תשע שנים אחרי שהגיע לפריז, יושע עדיין לא תופס מעצמו פריזאי. הוא לא ירושלמי בעליל, אלא מושבניק מעמק חפר ("על ירושלים אתה יכול ללכלך חופשי, רק אל תקרא לי קיבוצניק. זה כבר פוגע") שידע שהוא מגיע לתקופה, אבל לא ידע שהוא הולך להתאהב, ובוודאי לא ידע שהוא לא ירצה לחזור.
הוא מספר סיפורים מיומן, וגורם לך לרצות להכיר את כל דמויותיו, ואת כל עלילות המשנה, ולקוות לעוד. ספק הירקות שהעז לומר לו שבאוגוסט הוא יוצא לחופשה ("ניפחתי את כל הנוצות טווס שלי והוא ענה לי 'טוב, לא חייבים לעבוד ביחד'. הייתי בשוק. כמובן שחזרתי עם הזנב בין הרגליים") והלקוחה שניסתה ללמד אותם איך אמורה לעבוד מסעדה מהוגנת באמת, המשפחה שהורידה 55 אלף יורו על ארוחה בסנט בארטס והטבח מנורמנדי שגילה את קסם שירי בית הסוהר של איציק קלה.
הוא מדלג בין כל אחד מהגיבורים האלה, נועץ סיכות ברחבי הגלובוס וטווה ביניהן חוויות, טווה מסעות, טווה חיים. כלים ממוחזרים מדמשק ומפעל היסטורי בלימוז', איש מלאכה בלגי והמספרה של שחקני פ.ס.ז', הכול הולך, הכול מתחבר, עד שיום עבודה של 16 שעות מגיע איכשהו לסיומו, והוא פוסע כמה צעדים בלבד, רק עד לסוף הרחוב, והביתה, עד מחר. "אני עצלן", מכריז השגריר שמעולם לא היה זקוק לכתב מינוי רשמי מארמון האליזה, "לא יכול לגור רחוק".
