הפוסט המקורי של אריאל רוזנטל עלה לאוויר האינסטגרם בשעות הערב המוקדמות של יום שני האחרון. כהרגלו, הוא לווה בטקסט קצר עד כדי האיקו, שדורש קריאה חוזרת, וחוזרת, עד שנראה לך שהבנת. כהרגלו, הוא לווה בתמונה שכבר מזמן הייתה צריכה להיות חלק מתערוכה. נקרא לה "הקוסם מארץ עוד פעם בבקשה". שם זמני, אם כי במקרה שלו אין יותר קבוע מזה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
שיר רחוב: תמצית הקוסמות שהיא "הקוסם"
20 שנים חיכינו לו, וזאת ממש לא הגזמה
השעה הייתה תשע, כך שהמילים כבר החלו להתבלבל מול העיניים, מוכנות לסגור את היום. היו בהן "שווארמה" ו"פיתה", אז הבסיס היה מוכר, אבל גם "חביתה" ו"בראנץ'", מה שסיבך את יכולת הבנת הנקרא. שלא לדבר על "חלומות". משהו קורה פה, בוודאות. איכשהו, בריכוז-על, נקלטו בסופו של דבר המספרים החשובים באמת - 10:00 עד 12:00. משם, הלילה היה ארוך אך הדרך הייתה קצרה, וכשהשעון הראה 10:01, הגיע הזמן להגשים.
הקוד הסודי. חביתת שווארמה של הקוסם
סיפורה של המנה הזאת לוקח אותו אחורה בזמן, ונוגע בשלבים שונים של הדרך בעניינים רגישים של הלב, אז צנזורה קטנה כן נדרשת, אבל המאפיינים הכלליים ברורים - מישהי שהזמינה בקופה של "הקוסם" לפני שנים חביתת שווארמה בפיתה, וגרמה לו קודם כל לצחוק עד כדי אין סיכוי, ואז לזרום עד כדי למה לא, בעצם.
התוצאה אז הובילה למקום שרק פיתות כאלה, מופלאות באמת, יכולות להוביל אליו. התוצאה היום - ואני אומר את זה בזהירות משום שאין לי יכולת השוואה בין אז לעכשיו - יכולה לקחת את כולנו מהמקום הזה, ולהרים עוד קצת.
העסק הוא פיתה. טחינה. סלט ירקות. חריף ירוק. עמבה. חביתת שווארמה. "שטרויזל" שומן טלה. זהו.
אתה מסתכל על השורה הזאת בעת כתיבתה, ואז עוד פעם אחרי שסיימת לכתוב אותה, ואז שוב, נזכר בזה שאכלת בדיוק אותה, ובכל זאת אינך מבין מה קרה פה. מתבקש להגדיר את זה כגימיק, אבל בואו, אין מקום ואין אדם שמתרחק יותר מגימיקים. אחר כך אתה מתייג את זה כמאנץ', השתוללות, טירוף או סתם הגזמה. כל המילים האלה אולי קרובות יותר, אבל אף אחת לא באמת מתקרבת.
במקום זאת, תחשבו פיתה שלקחה את סכום חלקיה והרכיבה מהתוצאה אלגוריתם. צופן. הקוד הסודי לשאלת מה ישראלי בעיניך, ואז הסיסמה שפותחת את הלב והעיניים והבטן והראש. בסך הכול פיתה, לכאורה, מה אתה חופר. מי שאכל כבר יודע.
הוא כמובן מבטל כל ניסיון להיסחפות, ומתכנס בסופו של דבר, בתחילתו בעצם, לדיבורים על אוכל. מבחינתו, זאת פיתה הגיונית לגמרי לבוקר (ולבוקר בלבד, רק לשעתיים, כי אחר כך בלתי אפשרי להרים אותה עם הלחץ והספייס), "סטייק אנד אגס כזה", הוא מסביר, "אבל קצת יותר ישראלי, קצת יותר שלנו".
כשהוא מפרט, זה תופס אותך לא מוכן, אבל קשוב ואז מסכים לחלוטין. "פיתה ענן, ברור שטעימה כמו שהיא, לא? חביתה, הכי טעים. פיתה עם חביתה, יש יותר מזה? פיתה, חביתה, טחינה, חריף ועמבה? הכי כיף ככה. עכשיו תוסיף לחביתה קצת שווארמה. וזהו. יש לך את זה". מה לא ברור.
במבחן התוצאה, אתה מרגיש שאינך צריך לאכול אחרי המונולוג הזה. בפועל, אתה מביט בפיתה המדוברת בחשש, ומתחיל. החשש הזה מסתיים בבת-אחת.
השווארמה איננה אימתנית-כמותית ולא משתלטת על הסיפור, משמשת כמעט כשוברת שגרה של צמד הביצים, ושומרת על אותו איזון סטייק אנד אגס שנתן לו השראה. בניגוד למה שחשבתי מרחוק, הכול עולה ביחד על הפלאנצ'ה, מחכה קצת בסבלנות, ואז מגולגל בחום הלוהט, מקבל שכבה חיצונית דקה ושחומה, ומוכנס אחר כבוד לכיס הבצק המאודה. אז, כמו בסיפורי אגדות שרוצים עוד סוף טוב אחד, הוא שם מלמעלה פיסות קטנות של שומן מהשווארמה שאף הן נצרבו על המשטח לקראנץ' פרובוקטיבי. הוא קורא להן שטרויזל ומחבר אותן לאפקט שנותן בייקון טוב לכריכים טובים. אלוהים ישמור.
בניגוד לדמותו הפרטית, רוזנטל של "הקוסם" הוא לא איש של חידושים. עוד מעט רבע מאה באותה פינה בדיוק, עם תפריט שהתמתח במקסימום רק בפינות ובקצוות, ובחר במקום השיגועים האלה לקחת את הדרך המפרכת והבלתי סקסית של עבודה יומיומית קשה. כמו אז, כמו תמיד, כמו היום וכמו מחר, לא תעברו פה בבוקר בלי לראות אותו עובד. גם לא בצהריים. מדהים שזה משהו שצריך לציין על אנשי האוכל שלנו, אה?
בשנתיים האחרונות, בתוך דיכאון המלחמה הקולקטיבי, והפרטי, הוא חיפש משהו. ניצוץ. זקיקי אור. אלו עדיין לא נמצאו כמובן. יש דברים חשובים ביותר בחיים, שבלעדיהם אין וולטאז'. כשהרגיש את השגרה מטפסת ואת השיעמום מציף, נזכר בהזמנה המצחיקה ההיא, והחליט לשבור קצת את השגרה שלו, ושל כולנו. ב-42 שקלים, זאת לא רק פיתה, אלא כמעט התכנסות. שיעור בהתעוררות.
את הפוסט שבישר על "הבראנץ'" הוא חתם עם איחולי "בהצלחה לכולנו". כמו כל קוסם טוב, הוא יודע איך לסגור את השואו. כמו הקוסם הכי טוב, הוא רק מתחיל.
בראנץ' של הקוסם, ראשון-חמישי, 10:00-12:00, שלמה המלך 1, תל אביב