לו הייתה קיימת פלטפורמת AI שמסוגלת לקרוא את מחשבותיו השבעות של כתב אוכל רחוב ישראלי ספציפי מאוד, היא ודאי הייתה יוצאת לדרכה עם משימה אחת מרכזית בראש, שמבקשת לסנן בזמן אמת כל מה שכולל את אחת מהמילים (או כולן ביחד, גם זה קורה) "שיתוף", "פעולה", "מהדורה", "מוגבלת", "פופ", "אפ".
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כלי כזה, אם רק היה זמין לנו, היה מותיר אחריו אמנם תפריטים מקומיים בודדים בלבד, אבל מפצה בפילטור של מה שנכון והגיוני וטעים באמת, מסנן כמיהה ילדותית ללהיטי אינסטנט, ובעיקר מחזיר אותנו כמה שנים טובות אחורה בזמן. נגיד, ל-6 באוקטובר, היום האחרון הזכור שבו עוד אפשר היה לתכנן תכניות קדימה.
הוא גם היה, ככל הנראה, קורס מול מיזם ההמבורגרים החדש של בשארה חינאווי והולשטיין עם יומי ואיתן לוי ממעדניית יום טוב. הרי יש כאן גם "שיתוף" וגם "פעולה", גם "מהדורה מוגבלת" וגם "פופ-אפ". אבל ליד המילים המאוסות-לעוסות הללו יש לב, ויש שכל, ויש נשמה. בשביל כאלה, אין דילמה ואין צורך ב-AI. בשביל כאלה, שווה הכול.
דרופ דרמה. הולשטיין ויום טוב
הם קוראים לזה קולקציית קפסולה, אבל בואו נשמור את הביטוי הזה לכתבות אופנה שבאות לתאר משהו אלגנטי ועדין, בדרך כלל במידות קטנות מדי, ולרוב עם בדים שרק המחשבה עליהם בהקשרי הבשר הללו יגרמו להם להיות מוכתמים לעד. לא, זאת לא קולקציית קפסולה. אם כבר, זהו דרופ דרמה.
בניגוד להרבה מאוד מהלכים דומים, החיבור הזה מרגיש הכי רחוק מגימיק. למעשה, הוא רק מחזק קריאות אוכל עקביות לאורך השנים, שמבקשות מהמומחים להתמחות. לעשות מה שהם יודעים לעשות הכי טוב.
חינאווי, בהקשר הזה, יודע בשר כמו הטובים שבטובים, וכנראה יותר טוב גם מזה. האחים לוי לקחו מעדנייה מיתולוגית בשוק לוינסקי ובנו על כתפיה פנטהאוז מיתוסים נוסף, שיהיה. בנפרד, תקבלו ממנו את אחד ההמבורגרים המצוינים והפופולריים בעיר ומהם את אחת הוויטרינות הסקסיות בה. הוא יודע תוספות והרכבות, אבל חסר את החומרים שלהם. הם יודעים סנדביצ'ים ומגדלים, אבל בלי ההמבורגר שלו. עכשיו דמיינו מה קורה כשכל זה מתכנס לתוך לחמניה, ביחד.
בעצם, למה לדמיין?
התפריט המיוחד כולל ארבעה דואטים שנאספים לכדי LP במהדורה מוגבלת (הדיבור אומר משהו כמו חודש וחצי, ההיגיון לא מבין למה אי אפשר יותר, בטח בהצתחשב במצב שמסביב), ועם אותיות קטנות וחשובות (רק בסניף אבן גבירול של הולשטיין, ורק בישיבה במקום או באיסוף, לא במשלוחים מפאת האתגר הלוגיסטי וגם בשל חשש מפגיעה בטעמים).
ראשון, המבורגר ספרדי-איטלקי שמתיך יחד גבינת מנצ'גו "ווגה" ממחוז לה מנצ'ה, בלסמי מצומצם ועלי ארוגולה. זה חזק, אפילו עוצמתי, ומשחק לך עם בלוטות הטעם משחקי "אולי לא חייבים בשר בשביל להרגיש משהו". אז, מגיעה הקציצה עצמה - טופ, כהרגלה - ומבהירה שאפשר עמוק יותר, וכנראה גם כחול יותר. נפלא.
לידה, התזמורת שניצחה מבחינתי את כל הסיפור הזה, ובה גבינת ברי "מרסילט" מנורמנדי שבצרפת, ריבת תות עץ ביתית ועלי ארוגולה. שוב, זה לא סיפור לרכי הלבב, ולא מיזם לעדיני הנפש. ברי צרפתית היא לא סתם ברי, ובשיאה היא יודעת לעמוד איתן גם מול ההמבורגר הנוכח ביותר. כאן, פשוט, היא לא נדרשת לזה, אלא להתמסרות בשר-גבינה מהסוג שנדיר למצוא ביומיום. הריבה, מצדה, מחכה מעט עד ששתי אלה יסתדרו ויתחבקו, ואז שמה על הכול XXX של צנזורה. הכי טוב כשהכי מלוכלך.
שני הכוכבים האחרים מדברים באותה שפה, פחות או יותר, אם כי במבטא מעט שונה.
הראשון לוקח קורנדביף לוהט ומוסיף לו גם ארטישוק צרוב, עגבניות מיובשות, עלי ארוגולה ובצל. זה מזכיר מאוד כמה מהכריכים הים-תיכוניים המוצלחים יותר של יום טוב מהשוק, אם אלו היו מחוזקים בהמבורגר של בשארה. ואם הגענו למצב שההמבורגר הזה הוא בגדר "חיזוק", לכאורה, אז נדמה לי שהנקודה מובנת.
השני עורם על הקציצה פיסות רוסטביף שנצרבו על הפלאנצ'ה, צ'ימיצ'ורי בועט וקלאסיקת ירקות בדמות חסה, עגבניה, בצל סגול ומלפפון חמוץ. פה דווקא אין יציאה חריגה ולא הברקה שוברת קופסאות, אבל כן יש תשובה מובהקת ללמה היה צריך פרויקט כזה, משום שכל העיר מלאה בגירסאות דומות לשילוב הבשרים-נקניקים הזה, וכאן פשוט עושים אותו טוב יותר, ואז זוכרים שאפשר להקפיץ עוד קצת עם הרוטב הדרום אמריקאי.
כל השגעת הזאת זולגת גם לקערות הצ'יפס - שהרי למה לא - ומנסה לקיים דיאלוג בין התוספת הקלאסית ובין ההמבורגרים החדשים.
יש כאן, למשל, צ'יפס עם פרמזן, גירסה עם גרידת ליים וגם אחד שתובל בפפריקה מעושנת. זה לא הרפתקני כמו השחקנים הראשיים בהצגה, אבל זה חמוד ומעניין, והצ'יפס של הולשטיין מלכתחילה מתחיל בנקודה גבוהה יחסית לז'אנר, כך שהכול טוב. כלומר, הכול מצוין.
המחיר, באופן מפתיע, לא נוגס ברף העירוני המוגזם, ולא שולח ידיים נוספות וחמדניות יותר לכיס. ההמבורגרים, וצ'יפס לצידם, עולים 76 שקלים, וארוחה שמוסיפה גם סלט קיסר ושתייה קלה תעמיד את התשלום על 91 שקלים.
הזרמים הסוערים של שוק ההמבורגרים, ועולם האוכל המהיר בכלל, מובילים את יזמיו ומסעדניו לא אחת לניסיון גלישת גלים אקסטרימי, ולניתוק מקו החוף, ומנקודת הבסיס.
חינאווי הוא אולי חובב חידושים ובאופן כללי מתקשה לעמוד במקום יותר משניות ספורות (שלא לומר לשבת, השתגעתם?), אבל הוא האחרון שיתנתק מהבית. יומי ואיתן, בהתאמה, מחפשים ומנסים ויוזמים ולא מסתפקים באגדה עצמה. הם רוצים לכתוב לה עוד פרק, אולי אפילו ספין-אוף, אבל הרצון הזה לא גורם להם להסתנוור ולא להשתולל.
כך, בדיוק כך, נולד פופ-אפ ראוי לשמו, שיתוף פעולה שלא מריח מאופורטוניזם ומהדורה מוגבלת ששווה להיאבק עליה, אפילו לעמוד בתור בשבילה. כל מה שצריך בשביל שתישאר. F**K איראן, מצאנו את נשק יום הדין.
קולקציית המבורגרים של הולשטיין בורגר ומעדניית יום טוב, אבן גבירול 21, תל אביב