כהרגלן במבנים תל-אביביים שכאלה, האגדות שעוטפות את הקיוסק ברחוב לילינבלום נעות ברוח בפלואידיות, מתקשות לספק גירסה אחת יציבה של השתלשלות האירועים, אבל מפצות עם הרבה נתיבים אפשריים. ממליצות בדרכן לבחור קו עלילה, אבל לא להתעקש עליו. להיתפס על סיפור, אבל להתאהב בפנורמה כולה. לעזאזל, אפילו את הפרט הפשוט יחסית של מתי המבנה הזה באמת הוקם מקשטות שלוש גירסאות שונות. 1911, 1920, 1931. מתישהו במהלך שני העשורים האלה זה התחיל, אל תהיו קטנוניים עם תעודת לידה.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
וכך, *ככל* הידוע, המבנה קם מתוך מהלך עסקי שנועד לשרת את באי, ויוצאי, סינמה עדן שממול. הוא החליף ידיים ומשימות, שימש במשך שנים חלפן כספים, הוזנח כפי שרק אנחנו יודעים להזניח מורשת אורבנית, שופץ לפחות פעמיים, ניסה לפחות כפול מזה לחזור לייעודו המקורי, ושומר בעשור האחרון באופן מינימלי ולא יותר, מחכה להזדמנות הבאה, אולי להזדמנות האחרונה.
בתחילת דרכו, מספרות הרוחות, ספג הקיוסק פגיעת ברק כפולה(!), עד שהרמז הובן וגג המתכת נוצק מחדש עם בטון, וכולא ברקים מתבקש. מבנה זעיר כל כך, על צומת חבוי כל כך, דורש מזל מסוים מאוד בשביל לקבל עוצמה כזאת של חשמל מהשמיים, ובכל זאת לשרוד. כעת, בניגוד לכל סטטיסטיקה ועם הרבה יותר אנרגיה, מגיע הברק לבקר בפעם השלישית.
תנו לברק לטעון. קפה אפולו
קפה אפולו מסרב למחוק ולטשטש את הסיפורים האלה, ומתעקש לדרוך בעקבות שהותירו רגלי קודמיו, אבל מקפיד לכתוב פרק חדש בספר, ולסלול במקביל דרך חדשה. אנשיו - אורי חזיזה, סהר אריאנפנה, אביב מילשטיין, עומרי קריאף ואלכסנדר ברמן - היו יכולים לעשות מה שעושים כולם במצבים כאלה. כלומר, לגלח, להרוס, לאתחל. במקום זה, הם בחרו להצטרף למסע.
זאת נקודת פתיחה ראויה, ואם אתם מסוג האנשים האלה, זאת גם נקודת פתיחה מרגשת. למעשה, קשה לעמוד מול הבוטקה הקטנטן - מ"ר בודדים בלבד של נדל"ן ולא יותר - ולא להתרגש, אפילו להיסחף, עם נוסטלגיה ועם מיתולגיה של עיר.
הוא מינימליסטי, ומאחוריו השכילו ליצור רחבה ממזרית יש מאין, עם טריבונת עץ קטנטנה, שולחן גדול ושיתופי, וכמה קומבינציות ישיבה סטנדרטיות יותר. סוכך גדול ועצים גדולים עוד יותר מגנים על הבאים בשעות הבוקר, ומאווררים עושים ככל יכולתם כדי להתמודד עם החום והלחות. שעות ספורות לתוך היום, כשהשמש בעצמה מותשת ודוחפת לים, זה נהיה אפילו נעים יותר, כמעט אירופה (ועם יין ודברים טובים ממעדניית חיים רפאל בשוק לוינסקי). זה מה שרצו שיקרה פה עם ההקמה, לפני מאה שנה, לא?
כל אלה, כמובן, לא היו שווים כלום בלי הדבר עצמו. מעטפת זה חשוב, וחשוב גם הסיפור, אבל בסוף באנו לשתות משהו ולאכול משהו. ורצוי, כפי שקולטים פה במהירות, שהמשהו הזה לא יהיה מה שאנחנו שותים ואוכלים בכל מקום אחר בעיר, ובארץ כולה. שכפולים חפשו בכל מקום אחר כמעט. פה רצו אורגינל, או שבכלל לא.
וכך, התכנסה נבחרת מופלאה למדי, גלאקטית במאפייניה אם אתם בעניין של השוואות כדורגל (אבל ריאל, כן? לא הגלאקטיקוס של מכבי תל אביב), שמזכירה בסיפור היווצרותה כל מיני סצינות הוליוודיות מפורסמות על איסוף צוות מובחר.
חזיזה, יזם אנרגטי שתמיד מדבר איתך אחרי פרויקט גדול ולפני הפרויקט הגדול הבא, חבר למילשטיין וקריאף מבית הקפה המצוין פאקן סאנדיי בדרום העיר, והצליח להקסים אפילו את ברמן - אומן בצק שמתחזק תור תמידי מטרים ספורים קדימה על הרחוב, מחוץ לאלכנסדר בולונז'רי המופלא שלו, וידוע בסירובו להתרשת-להשתכפל-להתרחב - מספיק בשביל להצטרף גם כן.
המהלך הזה רווי באנקדוטות ובסוגריים שרק חלקם זוכים להיסגר, בטוויסטים ובכמות דו-ספרתית מפתיעה של "אוף דה רקורד", אבל כל אלה פחות חשובים כדיטיילס. כאן, חשובה השורה התחתונה. והשורה התחתונה היא נבחרת חלומות שנבנתה חכם ואורגני, עם מסגרת ועם יסודות, רעב ותשוקה.
התפריט מינימלי בקטע סקנדיבי, מתמחה בקטע יפני וחצוף בקטע ישראלי. חוצפה בריאה, ברור.
נקודת הפתייחה שלו היא הקפה של הסאנדייז, שמצליח איכשהו לשלב קפדנות בלתי צברית ונינוחות בלתי "אנחנו ספיישלטי גל שלישי" באותן כוסות. זה טופ כמוצר, אבל זה טופ גם כשירות, וגם כנקודת מפגש עם קהל שחלקו, אם לא רובו, לא מתעניין בהכרח במטע הספציפי שממנו מגיעים הפולים, לא מתחבר בהכרח לחמיצות המאפיינת את הז'אנר, ולפעמים - נשבע שזה קרה - רק רוצה קפה שחור מהשקית הסגורה בקליפס שנמצאת בדרך כלל מתחת לדלפק, שמורה לעובדים. מה בדרך כלל? תמיד.
עם הקפה, נרקחים גם משקאות מאצ'ה עדינים, מתקתקים-מרירים, ומתקני עוול היסטורי שהרס את הירוק העמוק הזה לכולנו במשך שנים. המחירים - מ-14 שקלים לאספרסו ועד 26 שקלים לניטרו-מאצ'ה - מייצגים את העולם הגדול, זה שמעבר לנס על חלב. ואם אנחנו שם כבר, אז לפחות שהקפה יהיה קפה.
ליד הקפה, המיניליסטיות מתהדקת עוד יותר אפילו, מציעה שיגועים קטנים-גדולים מבית היוצר של ברמן.
יש כאן עוגיות מדלן בשלושה צבעים-טעמים - לימון, פטל, אוכמניות - ועם מילוי קרמי מפתיע, מותאם אף הוא לגירסה ולצבע. יש קולקציית רולדות (24 שקלים לחתיכה) מתחלפת שעושה הומאז' לאייטיז ומצדיעה בשמחה לכל אמא ישראלית באשר היא, ויש את הסיבה שבגללה תגיעו כנראה - תגיעו במיוחד, ותגיעו בצדק.
רבים ניסו להביא מיפן את עוגת הגבינה הגבוהה, הרוטטת-רועדת. ניסו, הבינו כמה קשה להכין אותה על בסיס קבוע, וזנחו את החלום במהירות. עבור ברמן, כמובן, המשוכה של כולם היא רק דלת שאותה יהיה יותר כיף לבעוט. הוא ניגש למשימה באותו אופן שהוא ניגש לקרואסונים וללחמים שלו - תהליכי, מדוקדק, טוטאלי - וסיים אותה עם תרשים זרימה של לא פחות מ-18 שלבי הכנה. בקטנה.
התוצאה, היא, ובכן, עוגת גבינה יפנית. גבוהה. רועדת-רוטטת. אמיתית. קלילה. אוורירית שאין לתאר. מתוקה רק כמו שנשיקות יכולות להיות מתוקות. ב-36 שקלים, זאת בעצם פחות עוגה ויותר קפסולה למזרח הרחוק. נפתחת עם המזלג הראשון היורד ממרומים עד לצלחת, ולא חוזרת לנתב"ג עד שאחרון הפירורים נמס לכם על הלשון.
אפולו מתייחסת לעצמה כחללית, מתחזקת תסריט מד"ב על מבנים מוזרים עם גג משושה וכיפה מעוגלת קטנה שנחתו באמצע תל אביב לפני מאה שנים ובוחנים מאז את מעשינו, בדרך להשתלטות.
זה חמוד כקונספט וכמיתוג, אבל נפלא ממש כשהכול מתחבר לחוויה עצמה, לאנשים, למה שיש על הצלחת ובתוך הכוסות. כשהכול התחיל עם "קפה ועוגה" חשבו פה על קפולסקי מפעם, ועל איך הוא היה נראה היום. התשובה, מסתבר, איננה לעמוד באותו מקום ולחכות שהברק יפגע בך. התשובה היא להיות הברק.
אפולו, לילינבלום 3, תל אביב