בקצה הדרומי של רחוב הרצל התל-אביבי אף אחד לא יכול למכור לך חלומות. הכביש חפור ומקורצף גם בלי שום תכנית אופרטיבית עתידית לקיומה של רכבת קלה, מאפשר מעבר פרקטי של כלי רכב, אבל לא יותר מזה. המדרכה לא יותר טובה, מרוצפת בקושי ורצופה רק מכשולים. לא צריך להתרחק עוד מהמרכז כדי להבין את סדר העדיפויות של העירייה, מספיק לעשות כמה צעדים ולהחזיק אצבעות.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
לכאן, בפאתי שכונת פלורנטין ובשולי שוק לוינסקי, לא מגיעים תיירי פנים, והמצב הידוע לכל הרחיק ממילא כל סימן וכל סיכוי לתיירי חוץ. זה לא אזור קרב חלילה, ובוודאי לא ספארי אתגרי. רחוק מאוד משכונת מצוקה ובוודאי לא החלק המסוכן של העיר, אם יש כזה בכלל. אבל, נדמה לי, זה עדיין רחוב, רחוב אמיתי, ומה שמצליח לעבוד כאן יכול להעביר סמינרים במנהל עסקים לכל הקולגות ביחד.
פה אף אחד אולי לא ימכור לך חלומות, אבל מזקליטו תמכור לך מקסיקו.
אחד ביום, בבקשה. מזקליטו
היא נולדה בשלהי הקורונה, לפני יותר משלוש שנים, כאחות הקטנה והשובבה של "מסקל". המטרה המוצהרת הייתה לעשות מקום ייעודי וממוקד לבוריטו, אבל בין השורות היה ברור שמדובר בעסק שרוצה לחזור למקורותיו. המקורות המקסיקניים, זאת אומרת.
לפני כשנתיים, התחלפו הבעלים ורקחו שותפות מעניינת בין אנשי אוכל חרוצים ובין דמויות מקצועניות מבית "מקסיקנה". השם נשאר אותו דבר. כל השאר - עיצוב פנים והתפשטויות חוץ, אוכל ושתייה, הצהרת כוונות ומימוש בפועל - מהפיכה.
בימים שבהם דמוקרטיות מיטלטלות בכל רחבי העולם, וגם אצלנו, פה החליטו על שיטת משטר שמחה יותר. אפשר לקרוא לה פשוט פיאסטה.
המקום פשוט, לא מתיימר לשום דבר ונותן לך להתאהב בו בקצב שלך. יש כאן הרבה עץ, והישיבה כולה מנצלת את המדרכה עד כדי צלחות עמוקות וכוסות קפואות שמשמשות אמצעי שיווקי כדי לרתק מבטים מצד עוברים ושבים. על מה בדיוק הם אמורים להסתכל אם לא על זה?
כל הסיפור, עם זאת, על עממיותו ותמחורו השפוי, חוזר אליך כמו בומרנג ידידותי כשמדובר בטעם. זאת מזללה, אבל כזאת שלא חותכת ולא מעגלת פינות. זאת נקודת מפגש, אבל כזאת שלא דורשת ממך לממן את הוצאות השכירות ואת המלצריות המתרוצצות. בעיני, בדיוק הסוויט-ספוט שבין מסעדה טרחנית ודוכן מהיר, ובול מה שאוכל רחוב במיטבו אמור להיות, עם סימני השאלה היחידים שחשובים - כמה אפשר לאכול בלי לאבד צלם אנוש, ומתי כבר חוזרים שוב כדי לנסות את כל השאר.
התפריט גדול להפתיע, אבל לא מוגזם. שני מרקים ושלושה משקאות קרים חונכים אותו, ומשם עוגני מקסיקו (ולמעשה, טקס-מקס) ידועים - נאצ'וס בגירסה פוריטנית (עם סלסה או אבוקדו, 24-29 שקלים) או בהגזמת "Supreme" (עם פריחולס, שני סוגי סלסה, רוטב צ'דר, קרמה אבוקדו וחלפיניו כבוש, 54 שקלים), צ'יפס פלנטיין וחלפיניו-טמפורה, קלחי תירס צלויים וסלט קיסר, וגם "אבוקדו פריטו" שעושה בדיוק מה שהוא רומז שהוא עושה - פלחים עבים, מטוגנים בבלילה, ליד דיפ חמצמץ-שמנתי, ואלוהים כמה שנכון הדבר הלא נכון הזה.
משם, זולגים בטבעיות לטאקוס - חמש אופציות (39-49 שקלים) שכל אחת מהן מגיעה בזוג, לחלוקה אידיאלית. אונטריב מפורק במרינדת אננס, עוף טינגה עם עגבניות בגריל וצ'יפוטלה, עוף במולה עם בצל קצוץ ושומשום קלוי, מנה טבעונית על בסיס פטריית פורטובלו ו"באחה" - להיט שלוקח נתח עבה של דג קוד מצופה-מטוגן, מוסיף לו כרוב וסלסת חלפיניו-נענע, מפזר כוסברה וגבינת מנצ'גו, מחכה בסבלנות שתטפטף מלמעלה ליים, ושולח אותך לכוריאוגרפיית אצבעות וידיים, פה ומפיות, עד שנגמר. אחד כזה ביום בבקשה, מול כל מה שקורה סביבנו.
העסק ממשיך עם קסאדייאס - טורטיות על בסיס תירס (את החיטה השאירו בחוץ, ובצדק, לחוויה הרבה יותר קלילה וגם קוהרנטית יותר כמטבח) עם צ'דר, מוצרלה וגבינת שמנת כבסיס, קרם אבוקדו, מנצ'גו וחלפיניו מלמעלה, ועוד ארבעה חברים (42-57 שקלים) שמצטרפים על פי בחירה פנימה - מפורטובלו-פסטור-אננס צמחוני ועד קלאסי. מעוף במולה עם ארומת קקאו עמוקה ועד אותו תבשיל ברבקואה. גם כאן, בבקשה, ותרו מראש על הקלאס, ועל הסכו"ם, ותנו לידיים לחייך. אין כיף כזה ממילא.
הבוריטו (49-53 שקלים) עדיין מככב פה, ועדיין מייצג אופציה שהיא ארוחה בפני עצמה. יש פה שש אפשרויות מילוי שמגיעות כולן בילט-אין עם אורז אדום,חסה, פריחולס, ושתי סלסות, ואז מאפשרות לך להתלבט בין ברבקואה, עוף טינגה עוקצני-מעושן, דג הקוד, עוף במולה, הפורטובלו וגם "אסאדו" טבעוני.
בזמני המלחמה הארורים הללו, וגם בלי שום קשר אליהם כלל, נדמה לי שזהו אחד המשלוחים המצטיינים מבחינה לוגיסטית, ומגיע הביתה *אפילו טוב יותר*, לאחר שעבר היתוך פנימי בדרך.
יש פער אדיר בין מה שמזקליטו משדרת לך כרושם ראשוני, ובין איך שהיא מוציאה אותך בסופה של חוויה. שכונה, אתה אומר, כיסאות על מדרכה ומכוניות מרעישות מכביש סמוך, אבל הכול נעלם, הכול מיטשטש ומתפזר באוויר כשמגיעה המרגריטה הקפואה (39 שקלים, יש גם מחירים כאלה בימינו, מסתבר), שלא לדבר על זאת שמגיעה אחריה.
לא, אתה לא חושב לרגע שאתה במקסיקו סיטי. אף אחד כאן לא מנפנף באשליות מדומיינות כאלה. אבל פתאום, לרוב ביחס ישיר לשולחן המתמלא בצלחות ולקערת הנירוסטה המועמסת במפיות, הקצה הדרומי של רחוב הרצל הופך למרכז של הסיטי. מי צריך עיריה כשיש אנשי אוכל.
מזקליטו, הרצל 77, תל אביב