אישה מתקרבת לעבר עמדת המארחת של הקיו בביטחון ובנחישות שלא מרמזים דבר על העתיד לקרות. אם כבר, הם רומזים בדיוק ההיפך על מה שיקרה. זה ערב חמישי של אחרי מלחמה (ובתוך מלחמה אחרת) בתל אביב, אז העמדה נראית כפי שעמדות כאלה נראות בדרך כלל - בלי מארחת, ועם בלגן חינני כזה של מקום שמנסה, וברובו גם מצליח, לענות לאורחיו.
היא מחכה לתורה בנימוס, ואז שולפת קלף מפתיע מהשמלה נטולת השרוולים שלה. "ניסיתי להתקשר אליכם כל היום אבל אף אחד לא ענה", תיארה, "השארתי גם הודעות באינסטגרם. אני חייבת שולחן לשתיים". זה ערב חמישי של אחרי מלחמה (ובתוך מלחמה אחרת) בתל אביב, אז התשובה ("אנחנו מלאים לגמרי, מוזמנות כמובן לשתות דרינק באזור ההמתנה שלנו, אבל שולחן אמור להתפנות רק עוד שעה") צפויה, כמעט אוטומטית.
מבטי הסובבים, ומבטה של המארחת, בהתאם. רובם עוטים לוק של סימן שאלה, אם לא סימן תמיהה. פרצופים אחרים מנסים אמפטיה. לי רק מתחשק לגשת אליה ולחקור בעדינות אבל באסרטיביות, לנסות להגיע לשורש העניין ולחזור משם עם תשובה מה גורם למישהי נורמטיבית כמותה לנהל מרדף ממושך, ארוך ומתיש, רק כדי לסיים אותו עם מהלך נואש שכזה. מהצד, זה מרגיש מאוד כמו אקט שיווקי גאוני של המקום - המקבילה המסעדנית ל"רקדניות רחבה" מוזמנות בחתונה - אבל אין סיכוי שהגענו לשם.
שעתיים לאחר מכן, ביציאה, נראה שהמרדף הזה הסתיים בהצלחה, ועם שולחן זוגי. לא שיווקי, ולא רקדנית, רק מישהי שממש רצתה להיכנס לכאן, ולא לשום מקום אחר. שעתיים לאחר מכן, ביציאה, אפשר יהיה גם להבין אותה בלי לחקור.
לא ידעו, עד עכשיו. סקאלופ, תירס וקצואובושי של הקיו
הקיו ממנף למקסימום תהליך תיאום ציפיות אידיאלי מבחינתו, ומבחינתנו. הוא יצא לדרך בדיבורים סולידיים בהרבה מהנהוג בז'אנר, נמנע מהצהרות מפוצצות מדי וסירב לדבר על בשורות חדשות. נדמה לי שהמילים המדויקות היו "בלי פוזה ובלי גימיקים", אבל כמה פעמים כבר שמענו את המילים האלה בדיוק רק כדי לקבל את כל הפוזה וים של גימיקים?
בסך הכול, נדמה, רצו להתחיל כאן יציב ובטוח, ולתת לדבר לדבר מעצמו. והדבר הוא בר אוכל בגודל מתון על רחוב הרכבת, בתוך שכונת לבונטין וגן החשמל, סמוך לתחנת רכבת קלה, ומול בית המכס ההיסטורי (אלוהים, עשה שמישהו ייקח אותו כבר ויהפוך אותו למה שהוא נועד להיות. מוזיאון, גלריה, משהו, רק לא זה). בחוץ שולחנות עירוניים למדי על מדרכה שמתחילה לשחזר, אחרי שנים של סבל, מה זה להיות עירונית. בפנים פינות ישיבה משתנות בהרכבן ובמרכז בר נמוך יחסית בגובהו הפיזי, אבל גבוה מאוד בתעלוליו.
הוא חשוך במידה, אבל לא עושה מהאפלוליות אידיאולוגיה, ומבט פנורמי על האורחים (שכן הזמינו מקום) מגלה פלא דמוגרפי שאי אפשר לתארו בפחות מעשרה פילוחים, ולכן רק נגיד באופן גורף שכולם מחייכים ברמת פתיחות כזו או אחרת של שפתיים ושיניים. בתקופה כזאת, בעיר כזאת, מדובר באירוע יוצא דופן.
התפריט של בן כהן עושה בדיוק אותו דבר. כלומר, משתדל, ומצליח ברובו, לעשות *לא* אותו דבר כמו במקומות אחרים. בלי להזיע ממאמץ, בלי להכריז על עצמו, בלי לטעון למקוריות ובכלל - פחות בלי, ויותר עם.
הלחם עבה, חם וטרי - מילים שצריך לכתוב אותן כי הן לא מובנות מאליהן - ומגיע גם עם צלוחית של איולי אצות קומבו וגם עם גבינה מטוגנת וחמימה. 34 שקלים, והתחלתם לרקוד קצת על הכיסא. איתו, אין שולחן בלי הלהיט המסתמן של המקום, בדמות האש בראון (62 שקלים) עם תלוליות קוויאר שחור ואיולי בצל ירוק שנפגשות בצמרתו. "בבקשה שימו לב לא להתנפל ישר, זה לוהט", מפציר הברמן ויודע שאין טעם ואין עם מי לדבר. יש התנפלות, ויש להט, ואין דרך אחרת לאכול את זה.
לבד מאלה, יש גם אויסטרים, דגים נאים עם סלסת הדרים וסויה מעושנת וג'ל ג'ינג'ר (142 שקלים), לפת בתה שחור ומיסו, ומנת טרטר טונה (88 שקלים) שמגיעה לשולחן כתשלובת מהממת של קרקרים, גרמולטה ומח עצם. בשביל מה, אתה תוהה, ומה בעצם הקשר, עד שאתה מנסה. עדינות אדומה, שומניות בשרנית, ופתאום הכול מתערבב לתוך הקרקר, ולתוך הפה.
זה קורה גם עם סלט נפלא שמכניס לתוכו יוגורט מעושן וחומץ ורדים, משחק עם שייטל (ציר פורצ'יני) ופילה בקר (שום שחור), מגביר עם מוח עגל בטמפורה (ולימון כבוש, ברור), מזדקק לקערת אטריות חריפות בציר עוף, וטס, טס ממש, על גבי צלחת סקאלופ עם קרם תירס וקצואובושי, אותם שבבי בוניטו מרוכזים, מלוחים-עוצמתיים, שלא ידעו שהם נולדו למשימה הזאת, עד עכשיו.
הקיו מבליט חמישה קוקטיילי סיגנאצ'ר - עם בלוגה וביטר דובדבן, למשל, או כ"שרי אוליבטו" מוקפד שרוקח פנימה שמן זית ופלפל שחור - אבל יודע לעשות הרבה יותר מזה עם הבר שלו, ועם הברמנים המצוינים שלו. אם תצליחו לשבור שגרה, נסו להזמין לאט מהמטבח, ולקחת את הזמן עם הכוסות. נדמה לי שלזה התכוונו כאן מלכתחילה, וגם במובן הזה הביצוע, היישום, שלמים.
האוכל, האלכוהול, הרחוב שנכנס פנימה והחלל שיוצא החוצה, נאספים יחד למה שאני מגדיר עכשיו כהפתעת העונה. מקום חדש שנפתח שלא מסתפק בלהיות המקום החדש שנפתח, אלא גם להגיד משהו, ולוודא שהאמירה הזאת ברורה, בעברית, ועם כתוביות לשאר העולם, כשזה יחליט סוף סוף להגיע לפה.
עד אז, פנו מקום לאישה המתקרבת בנחישות לעמדת המארחת, ואל תטרידו אותה בשאלות מיותרות. היא רוצה להיכנס לכאן, והיא יודעת למה. זה מוזר ומבלבל בהתחלה, אבל ביציאה גם אתם יודעים.
קיו, הרכבת 12, תל אביב, 077-3034155