עומר שפיר פותחת את שיחת הטלפון בסדרת התנצלויות ששום בן אנוש לא יכול לקבל. היא התעכבה בכמה דקות, ובעוד האיחור הזה אנושי לגמרי, ההסברים לו בלתי אנושיים בעליל, מרתיחים ממש.
זה מתחיל עם מילים תלושות לגמרי כמו "חופש" ו"סוף שבוע", ביטויים מוזרים כמו "אתה בטח מבין" ותיבול מכעיס מאוד, לא מקצועי במפגיע, של "ככה זה בתאילנד" עם קמצוץ "אתה בטח יודע" וצריבה חזקה מאוד של מלח על פצעי בדמות "וזה עוד היום החופשי שלי פה". 35 שניות לתוך השיחה, בשיאה של סערת רגשות שאף אחת מהן איננה באמת קשורה בה וכולן שלי, היא מעזה להטיח בי את "זמן אי" וכמעט גורמת לי לנתק עוד לפני שהתחלנו.
עומר שפיר קמה כל בוקר ואופה בג'ונגל. אתה רק צריך לחשב היטב את פער השעות ולהסתיר עוד יותר טוב את הקנאה.
היא בת 32, ונחשפה לקהל הרחב בעונת הקונדיטוריה של "משחקי השף", אבל הפרונט הטלוויזיוני נשען על שנות עבודה רבות (במשייה ובקיטשן מרקט של תקופת יוסי שטרית, ואז גם בהיבה שלו, בין היתר), על לימודים בפריז ועל קריירה שהייתה בשיאה ומחכה לשיאה, בו-זמנית.
על פי כל אמת מידה נורמטיבית, הקריירה הזאת, על שלל שיאיה הצפויים, הייתה אמורה להתרחש בישראל, בעברית, כחול-לבן. על פי כל אמת מידה נורמטיבית, זאת המדינה הכי לא נורמטיבית בעולם, ולכן היא מתרחשת בפועל הכי רחוק מישראל בערך, בשפת מגדל בבל שמחברת צוות בורמזי וביורוקרטיה תאית ותיירים מכל העולם בתוך בייקרי צרפתי עם חוצפה צברית.
בריחת מוחות מתארת לרוב, כמעט באופן מוחלט, ענייני רופאים ומדעניות, אקדמאים וחוקרות. בלי שנשים לב, גם המוח של עומר ברח לנו.
"חשבתי ששיחררתי כבר מעצמי את חלום הקונדיטוריה. הבנתי שלפתוח עסק בארץ זה לא בא בחשבון, בכל קטע אפשרי שיש", תיארה, "זה מרגיש - סליחה על הביטוי - כמו משימת התאבדות. לא רציתי להשתעבד ולא לקום כל בוקר בחמש, לא רציתי משקיע גדול ובגלל שאני גם אוהבת את החיים שלי, הבנתי שאולי זה לא חייב לקרות".
היא טסה לפני שנה להודו עם כרטיס בכיוון אחד ופרידת "נתראה כשנתראה" לחבריה וקרוביה, עם "הלשון בחוץ", עם הבנה ברורה שכל מה שקורה כאן "גדול עליה" ועם הרבה מחשבות על מה הלאה. השלב הבא, עם זאת, חיכה לה דווקא מחוץ לתת-היבשת.
"הייתי צריכה לאפס את הוויזה אז יצאתי לקופנגן", סיפרה, "זאת הייתה הפעם השנייה שלי שם, ומה שמצחיק זה שבפעם הראשונה עלתה מחשבה לפתוח באי מקום, אבל אז ויתרתי כי באופן אירוני מאוד ממש רציתי להקים קונדיטוריה בישראל".
הפעם, צחוק ואירוניה בצד, זה הרגיש אחרת. "הבנתי שיש כאן פוטנציאל עסקי וחיים אישיים שהם ממש ממש סבבה. בקופנגן האימרה היא תמיד Why Not, ולי לא הייתה תשובה ללמה לא. בדקתי מבפנים אם אני מונעת מפחד או מונעת מאהבה, וכשהבנתי את התשובה חזרתי לארץ כדי לסגור דברים 'מבחינה אנרגטית'. להגיד שלום ולארוז".
Omee (קצת Home וקצת אום, ובעיקר הכינוי שלה - עומי) נולדה לאט ונהגתה לאט, תוכננה בסבלנות ובשלבים והתאימה את עצמה גם לקצב המפורסם של האיים במזרח, וגם ליכולות ההשקעה הכלכליות של עומר ושל חברה הטוב.
"ראינו מקום שמאוד רצינו", תיארה, "מבנה שחלפנו על פניו הרבה בכביש והתברר להיות בית פרטי". העסקה מול בעלת הבית נסגרה בשיחה שכללה הרבה גוגל טרנסלייט, באופן טבעי, והשיפוצים התנהלו בשלבים, עד היום למעשה. "זה ממש בית שהוסב להיות בייקרי, וכל שבוע מתווסף לו משהו", הסבירה, "הכי רציתי תמיד משהו שיהיה חדש ומושלם מההתחלה, אבל התמסרתי לזה שעדיף להתנהל בחוכמה".
המקום נפתח לפני כשבוע ונחשב - כך אני מעריך מרחוק, אם כי וואלה מוזמנת להטיס אותי לבדוק עובדות בשטח כמובן - להברקה מקומית. "הדבר הראשון שניגשתי אליו היה לבדוק עם עצמי מה הכי חסר לי פה", שיחזרה, "מה קשה לקנות ואיזה מוצר טוב פשוט אי אפשר למצוא באזור. ככה התחלתי את התפריט שלנו".
התשובה לשאלת החוסר, אגב, הייתה סנדביצ'ים, "ודברים עם שמרים". סביב המענה הזה, סביב עמוד היסוד, נוצרה תכנית פעולה, ונוצר מקום. עם סנדביצ'ים, ברור, ודברים עם שמרים, קרואסונים שמתחילים מאפס, בדיוק כמו בפריז שלה, חמאה וקמח מצרפת, עוגיות שוקולד צ'יפס ומאפי שחיתות קרמיים, בייסיק וביתי עם קצת פאנקי, כהגדרתה, וחלות קלועות של שבת גם. בכל זאת.
"השוק מסביב די פנוי, יש עוד מקומות בודדים ומעט תחרות, אבל מקבלים אותנו מאוד יפה, ונראה שזה היה חסר פה", סיפרה, "הקהילה הישראלית כאן גדולה ומדהימה, אבל לא תיכננו אף פעם לבנות רק עליה. לא יהיו פה דברים בעברית, זה לא בית חב"ד ולא מוקד ישראלי של מטיילים".
עשרה ימים אחרי הפתיחה, היא מתארת סדר יום רחוק מאוד מכל מקבילותיה הישראליות. "אני גרה שלוש דקות מהבייקרי בבית של גדולים, קמה בשבע ופותחת בתשע", היא מתחילה.
אני קוטע אותה, המום מהשעות, אבל אז מבין שאף אחד בסביבתה לא לחוץ לפני זה על קפה ומאפה טו-גו, בדרך לעבודה במשרד. "אולי נקדים קצת בסופו של דבר, אבל כלום לא לחוץ, יצאנו מהמטריקס", הסבירה במה שנשמע כמו ניסיון לעודד אותי. חמוד מצדה, אבל לא יעיל בכלל.
"בסך הכול הבנתי שהחיים האלה בסופו של דבר הם שלי, ושהכול עליי", תיארה את המובן מאליו שכולם שוכחים כל הזמן משום מה, "אני רוצה לשמור על הגוף ועל הנפש. אני רוצה גם חיים. פה, אני קמה ואופה בג'ונגל. אתה קולט?".
Omee בייקרי, 3/3 Moo 5, קו פנגן, תאילנד