שש קומות מעליו, פותח הגג של מלון ג'ול פנורמת 360 מעלות למערב תל אביב - מפרשיות ומרפסות ושמש מלוא האופק - אבל Jewel החליט לבנות את עצמו דווקא מלמטה.
התכניות העתידניות ודאי מייעדות איזשהו שימוש לדק הגבוה. המעלית נפתחת ישר לאוויר המלוח, התשתיות צועקות "רופטופ" והנוף מצליח לשכשך רגליים במים גם אם המבנה עצמו לא ממוקם במה שאוהבים לכנות קו ראשון. זה הישג בפני עצמו, אם זוכרים שתל אביב ידעה לאורך השנים לסובב גב רחב לים, וללכת עם הראש לשם. כל שם שלא יהיה, רק לא מים.
בקומת הקרקע, עם זאת, מעדיפים לדבר ישיר עם רחוב הירקון, להתעלם מההיסטוריה האפרפרה שלו ולהציע למתרחצים השבים מהחול דרינק ראשון של עיר, בלי להיכנס עדיין לסיטי עצמה. קלאסי או קלאס, הכפכפים מתקבלים כאן בברכה. זאת החלטה מעניינת, ואמיצה בוודאי, שהזמן יקבע אם היא הייתה גם ההחלטה הנכונה. עד שהזמן הזה יגיע, אפשר לקבוע ברמה גבוהה של נחרצות שהשם מתאים. ג'ול, או Jewel, הוא האבן הטובה שעדיין לא נכרתה במלואה מהאדמה. בינתיים, היא עוד מעט חבויה. אם אנשים יודעים מה טוב להם, זה לא יישאר כך לאורך זמן.
פלא קוסמי. בוראטה פיקנטה בג'ול
בר הקוקטיילים נולד כמו המלון שבו הוא פועל - לאט, בהדרגתיות, ועם סבלנות בלתי מאפיינת את החיים כאן. הוא מעוצב באותם קווי אופי, בלתי מפונפן ובלתי מנוכר, לא מתאמץ להיות מה שהוא לא ובתמורה עושה את המקסימום להיות מה שהוא כן. סולידי, כשר, לכולם.
מהרחוב, חזית שקופה עלולה להטעות אתכם לחשוב שאתם יודעים מה הולך פה. הכניסה הצדדית שמתעקלת משמאל כבר משדרת משהו אחר, עם קירות מלאי בקבוקים ומפלס מופרד, צוות שרוצה להעניק שירות ובר שיש לו מה לתת לך. בתקופה שבה אינך מסוגל עוד לשמוע מילים כמו "מיקסולוג" ו"מוקפד", ובוודאי לא נותרה בך שום Caring לשרינג, פה מוותרים על הצפת המילים. האקשן מספיק.
התפריט הכשר של אבי טנג'י מתמקד בכוסות שכבר נמצאות על השולחן שלך, ובפינת הבר. הוא לא הולך על כמויות - יש כאן פחות מנות אוכל מקוקטיילים, למשל - ולא מהמם במחירים (המנה היקרה ביותר לא עוברת את רף 70 השקלים, וגם אם משקללים גודל צלחת זה עדיין יוצא דופן בתל אביב), אבל מבטיח בראשו "Seasonal Bites" ומקפיד לקיים. בין אם מתקיים טוויסט מיוחד ובין אם מה שאתה מקבל הוא הדבר עצמו, ללא פיתולים, זה טעים מאוד. מה עוד צריך חוץ מטעים מאוד, הרי.
הפתיחים המנדטוריים - פוקאצ'ה, חריפים, סלט עלים, משהו עם עגבניות טריות - מתעלים על הרבה מאוד קולגות סביבם. הפוקאצ'ה (38 שקלים) היא מסוגת אתגר הריאליטי שבו אתה נאלץ להפציר בברמנית לקחת אותה ממך, פן לא תוכל לאכול שום דבר אחר. הסלט (52 שקלים) מוסיף פנימה ענייני תפוז ושקדים ומפזר נאצ'וס שבורים כקראנץ' מקורי ומצוין. העגבניות (58 שקלים) מתחדדות עם גבינת עזים מקורמלת, ולפני שהרגשת, מגיעה העת לדרינק נוסף, ולסיבוב אוכל נוסף.
טרטר דגים (68 שקלים) נערם בתוך עלה סיגר קטן ופתוח עם תפוז וקרם תירס וקוסקוס קלוי, מיישם הלכה למעשה הצהרות על משחקי מרקמים ושמירת עניין. איתו, בוהקות דיסקיות פריכות של גבינת חלומי מטוגנת, ומתחתיהן גספצ'ו תותים-סלקים באדום עז עם לאבנה ולימון כבוש, אורגנו וגרידת תפוז. זה המקום להודות ביושר שלא ציפיתי לכאלה כאן, וחשבתי להתמקד בכוסות ובמלאכת הבר. ההפתעה, כהרגלה, משמחת.
שלוש מנות מצוינות נוספות - טורטליני ארבע גבינות עם קרפצ'יו אספרגוס מוחמץ, סמאש בורגר דג עם צ'יפס כרישה ועגבניה מהטאבון ופלא קוסמי בדמות ספינג' שטוח שמעליו ריקוטה ובוראטה ודבש חריף ואלוהים אדירים - סוגרות את התפריט, מסלילות אותך לעשות את המוב הידוע של "אני רוצה הכול", או לפחות לקחת הביתה את זכרון מה שלא הוזמן. גם כך הימים הבאים יעברו תוך ועדת חקירה פנימית איך העזת להשאיר בצלחת ספינג'.
ואם זה האוכל, האלכוהול משווה. הבר יידע לעשות מה שאתם אוהבים או רגילים לשתות, אבל טוב יהיה דווקא לזרום איתו ולצאת מהדמות, ללכת על משהו סולידי יותר מאזור הקלאסיקות וטוויסט, ולקבל אומץ מאוחר יותר עם אחד מחמשת הסיגנאצ'ר.
מילות הבאזז - קורדיאל, סירופ, קציפה, מושרה - מככבות כאן, אבל כשהמסיכה יורדת מהן, הדרינק מצדיק את הניסוח. הדרינקים בעצם, כי אחד מוביל לשני, והשני הופך לרביעי, ואת הבאים בתור אתה פשוט חייב לטעום. בכל זאת עבודה.
יש כאן פרנץ' 75 עם מעט גויאבה ויסמין, למשל, אמרטו סאוור עם בננה-הבנארו, דריי מרטיני שמכניס לתוכו שמן צלפים אדיר ושיכלולי תירס גילי, תותי שדה, טקילת כרוב סגול ופטריות שימג'י. כן, פטריות שימג'י וכרוב ותירס גילי בקוקטייל. אנחנו חיים בעולם כזה, מסתבר.
האתגר הגדול של הג'ול יהיה נקודת החיבור המורכבת שבין קהל כשר הצמא (סליחה על זה) לקוקטיילים טובים ובין קהל שמחפש קוקטיילים טובים בלי להתעסק בכשרות, בין תל-אביבים שחוזרים מהים הביתה ובין תיירי פנים שיצאו מהבית ללילה.
כל אלה, כמובן, יכולים לשבת ביחד ולהרים לחיים ללא שום בעיה. המשקאות ירככו את ההבדלים, האוכל ממילא עומד בפני עצמו ובאופן כללי שמעתי שקוראים לפסיפס הזה ישראל 2025, כך שזה תיאורטית ישים. אם עדיין יש לנו את זה, ואם עדיין באנו ליהנות כאן, היהלום ינצוץ.
Jewel בר, מלון Jewel, הירקון 84, תל אביב