העובדות היבשות אולי מבקשות להראות אחרת, אבל כולם יודעים טוב יותר מהן, וגם בעולם שהולך ונפרד מהאמת ומתמסר בהנאה לחיים באזור האפור, מה שכולם יודעים הוא גם מה שקובע, ומה שנשאר.
ולכן, הגירסה הרשמית והנפוצה היא שיהוד נוסדה ב-1950 כמועצה מקומית, והפכה לעיר 45 שנים מאוחר יותר, רוכבת על כתפי ההתרחבות והזינוק של שכונת קריית סביונים, אבל הגירסה של העם היא שעד "לחם יין" שום דבר מזה לא באמת קרה.
כלומר, הייתה מועצה והייתה גם עיר, וכנראה גם התחלה של שכונה. היו אנשים ותושבים, בני אדם ומשפחות, זוגות ועגלות תינוק שנעות סחור-סחור במרחב של רחובות ושבילים וגינות מטופחות. היו כל אלה, ולא היו מעולם. עד שהגיע הלחם, והיין, ועשה בית.
קלאסי, הכרחי, מבוקש. שניצל בלחם יין
דגנית עמיחי ורונה פרדיס הכירו באיסופים של בנותיהן מהגנים. אחת הייתה מפיקה בטלוויזיה, השנייה חזרה מארצות הברית כמעצבת פנים. לא היה אמור לצאת מזה כלום פרט לשיחות הורות בגינה, וחברות נשית שרואה - אם התמזל מזלה - את השנים חולפות ברוגע. אבל משהו בכל זאת יצא. או "פשוט התחבר", כהגדרתן.
הן לא יודעות לתאר במדויק איך גן עירייה הוביל אותן לשבת איתי אחרי 25 שנים, ובשיחה הן רצות על התקופה בספרינט, עם הרבה "פאסט-פורוורד", אבל כן מצליחות לדלות את מאורעות הימים הראשונים. אלו כללו שלושה עובדים בלבד. רונה הייתה המלצרית והמנקה. דגנית שטפה כלים. אחיה בירמן, והמקום כולו פעל בפורמט רומנטי ותמים, כמעט מרחף, מהסוג שרק שנות התשעים הישראליות היו מסוגלות לו. "התחלנו כמעדניה וכבית קפה, ופשוט הבאנו דברים מתל אביב, דברים טעימים שלא היו פה, לחם ופסטה וכאלה. כל דבר שחשבנו שיכול להיות טוב, הבאנו, שיכירו", תיארו, "היינו הראשונות שפתחנו באזור, וכשישבנו עם חברות לשתות במקום היחידי שהיה פתוח כאן, לא הפסקנו להתבאס על הקפה, אז גם קפה הבאנו, שיהיה משהו לשתות".
שבוע לפני הפתיחה, הן נתקלו במקרה ביענקל'ה שיין, מקצוען מסעדנות מקומית שהלך לעולמו לפני כשמונה שנים, ואז מצא עצמו נשטף באנרגיות שלהם בחתונה רנדומלית. "לקחנו אותו הצידה וביקשנו רק שיבוא ויראה לנו קצת כיוון", סיפרו, "לא נשכח את זה. הוא ירד עלינו, *מחץ*. נכנס ככה בדלת, כל הקיר הזה היה כבר מעוצב עם מדפים ודברים. הוא הסתכל, עשה כזאת תנועת ביטול עם היד, ואמר 'אה, עשיתן תפאורה'. הוא נכנס למטבח, הביט מסביב ואמר שאנחנו זוג חובבניות. חטפנו יפה".
הביקור הסתיים בשיוף עדין אך הכרחי של תפריט הפתיחה - "שלושה-ארבעה דברים, איזה סלט, איזה קיש. כנראה מנה של אנטיפסטי, משהו כזה מאוד בייסיק" - ויציאה לדרך. "זהו. התחלנו. המוטיבציה הייתה ב-10,000. נתנו הכול, כל מה שידענו", שיחזרו, "כל שקל שהעסק הרוויח השקענו בו בחזרה. גדלנו, התפתחנו. לקח איזה חמש שנים עד שהמקום נהיה בכלל מסעדה. הרגשנו את הביקוש וזה הפך להיות המקום להיות בו. באמת היינו היחידים, ונהנינו מזה. פירגנו לנו מאוד, אבל לא דרכנו במקום. כל הזמן ריעננו, שינינו, הוספנו. הכול לבד".
וכך, מעדנייה שהוכרחה להיות בית קפה, ובית קפה שלא הייתה לו ברירה אלא להיות מסעדה, הוסלל עם השנים להיות גם וגם וגם וגם. ביסטרו ובראסרי, נקודת מפגש שכונתית וגו-טו לקפה של חברות, יעד אוטומטי, ללא שום צורך בוויז ובניווט כלשהו, לארוחה משפחתית ויעד אוטומטי אף יותר לטייק-אווי בדרך לארוחה משפחתית ביתית.
המרכז המסחרי שבו המקום שוכן איכלס בשלב מסוים חברת הייטק, חנות לבגדי ילדים וסניף עצבני למדי, בהיותו נטול חלונות, של קופת חולים. כל אלה נפרדו מהמקום כידידים, ופינו מקום לעוד מקום. קירות נשברו, שיפוצים יצאו לדרך. קונדיטוריה עצמאית נולדה. יחסית לעסק שלא סוגר יום בלי הצעות להתרשתות, ההתפשטות יפה.
"בסופו של דבר, מה שרצינו פה זה לתת לכל אחד הרגשה שיהיה לו פה נוח, לא משנה באיזה שלב של היום הוא מגיע, לא משנה איך הוא לבוש ולא משנה מה מטרת הישיבה", תיארו, "יש פה לקוחות של עשרים ושש שנה, כל יום פה, ואיתם גידלנו דור של ילדים שבעצמם כבר הפכו להורים ומספרים לנו שכשהילד בצבא אומר שהוא מתגעגע לאוכל של הבית, הוא מתכוון לאוכל של לחם יין".
ביום חול שגרתי לגמרי, השולחנות מסביב מוכיחים הכול, בלי שום דחף להוכיח משהו. טווח הגילאים? 18-88, קחו או תנו כמה שנים. רמת הרעב? מאמריקנו קר בלי חלב עד פתיחת שולחן של אחרי צום. מד הרעש? סאונד יפהפה שכולם מתים לחקות, ואף פלייליסט לא יודע לספק סתם כך. קולות מזלגות וקולות דיבורים. צחוקים אורגניים ומוזיקת רקע ללא שאיפות במה, ללא חריקות, ללא צרימות. חלק.
בחוץ השמש נוהגת על 120 קמ"ש, אבל בפנים נעים-אירופה. חומה עבה, חומה חיה, של ירוק וצמחיה מפרידה בין השם לכאן, וכשאתה עובר דרכה, אתה לא מפסיק להשיל. דאגות והצקות. טרדות ומחשבות. הן יחכו לך. הן תמיד מחכות. אבל יחכו בחוץ, יחכו שתסיים. "גם תוך כדי מלחמה, ובמציאות הבלתי שפויה שלנו, רצינו רק להציע פינה של שפיות", הסבירו, "שכל אחד יוכל להצטמצם למיקרוקוסמוס שלו עם כוס קפה. בהישרדות, כהישרדות, לשבת שנייה, להסתכל על פרחים ולשתות משהו חם או קר עם איזה מאפה. לנסות את זה, לנסות הכול, כדי שהמוח לא ישתגע".
התפריט רחב ומגוון, מזמין ומציב מלכודות פיתוי. יש בו בסיס ויסודות, קומות מגורים וגג, מרפסת ומשטח המראה. אין בו שטויות ולא טרנדולוגיה מיותרת, ובאזור הצלחת השישית-שביעית אתה מבין שני דברים עיקריים:
1. הגודל לא קובע, וההיצע הענקי מבוצע ללא דופי, ולא משנה מה מגיע ממנו לשולחן - מסשימי דג ים ועד כרובית מטוגנת. מלחמעג'ון ועד פרנץ' בורגר. יעשו פה נא ויעשו כאן נאה. יטגנו על השנייה ויצלו לא שנייה פחות מדי, ולא שבריר שנייה יותר מדי.
2. הגודל כן קובע, והצלחות הענקיות ממחישות את זה, ובכן, ביג טיים. זה הרבה אוכל להרבה רעב, וחלקו הגדול לא מפסיק לנוע כקופסאות הביתה, שהן ארוחה בפני עצמה.
העסק רץ עם התמחות בצקים מופגנת, אבל לא מאט גם כשאתה בוחן אותו באמצעות קערות סלט, בעזרת מנות פסטה (סיציליאנית עם מוסר ים, למשל, חונקי כמרים וכל מה שיש לים התיכון לתת), בגלישה לצ'יקן סאטה ולפילה בקר, לקוקטיילים ולברוסקטת בוראטה, או במבחן האולטימטיבי של המסעדות הישראליות לדורותיהן - שניצל. שניצל-על.
אחר כך, כשאין לך קשב לקלוריות, משתלט עליך היצר ומוביל אותך בעיניים עצומות למחצה לעבר הקינוחים. קרם ברולה? בול. טארט דבש עם קציפת יוגורט? מתוק וחמצמץ רק כפי שקיווית שהוא יהיה. ברד פודינג שאתה גונב מתפריט הבראנץ'? כנראה הטוב בישראל, והכנראה הזה הוא רק כי אתה רוצה להיות מנומס כלפי אחרים, ולא להעליב.
הקטע אבל, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, שזה לא על האוכל, או לכל הפחות לא רק בגלל האוכל. מסרוויס השבת ששב לחיים לאחר היעדרות קורונה ממושכת ועד ארוחת הערב שנהנית מאור נרות, שתיהן הצליחו לבנות פה משהו אחר, שונה, יצוק ויציב.
הצוות שלהן מופלא, וחלקו הגדול הולך איתן שנים. בזמן שאנחנו מדברים, למשל, יושבות אלה ומיכל (או דגנית ורונה, הדור הבא) לפגישת עבודה סמוכה, וחולקות ביניהן יותר מ-40 שנות עבודה בלחם יין משני עברי השולחן. אין דברים כאלה בשום מקום כמעט. פה יש.
"התברכנו בצוות מושלם", הן מסירות מעצמן מחמאות, אבל מזילות דמעות כשהן מחלחלות בכל זאת פנימה, ונזכרות בעשרות הזוגות שהתחילו בלחם יין והגיעו עד לחופה, "אנשים הולכים וחוזרים, יוצאים לעולם ושבים. אנחנו רק רצינו לעשות עסק שמשמר אותם, ושמאמין בלבוא בטוב. כגישה למקום, ולחיים בכלל".
לחם יין, דרך החורש 4, יהוד, 03-6321793