ערב יום חמישי, ואין מציל בעולם שיכול לבלום את הסחף של נחלת בנימין. גם טופסי ואהרונצ'יק בכבודם ובעצמם, אגדות תל-אביביות שהיו באמת, לא היו מצליחים, ואפשר רק לדמיין מה היה עושה אמיל רבלסקי מול הזרם. מי שנולד בעיירה קטנה בסרביה של היום ולמד טכנאות שיניים בברלין רק כדי לפרק אחר כך אינספור לסתות מצריות ובריטיות אולי ראה הכול בימי חייו, אבל לא ראה ככה.
מעיין שמחת החיים שנבע במדריד מרטיב עכשיו את תל אביב
באנגלית קוראים לזה Rip Current. בעברית הכי קרוב שהגיעו היה זרם סחף או זרם פריצה, והמצילים עצמם קוראים לזה בפשטות בור - תופעה המתארת את הסכנה האורבת בנקודת הנסיגה של המים בחזרה לעומק הים. הלקסיקון של הנחלה, עם זאת, עדיין לא מיסד הגדרה רשמית לנחיל. הוא עסוק בלספור את הכסף.
כך או כך, ההתמודדות עם הסכנה הזאת פשוטה יחסית, ודורשת קודם כל מודעות, התאספות ורוגע. סביר שלא תרגישו שנסחפתם עם הזרם עד שיהיה מאוחר מדי, אבל אם תשמרו על קור רוח ותשברו מעט הצידה, בסופו של דבר תצליחו להתגבר עליו, ולהשתחרר ממנו.
זה עובד יעיל מאוד בים. בנחלת בנימין כדאי פשוט להישען על שובר הגלים שהוא בר ורמיני.
מערבולת עוצמתית בפני עצמה. בר ורמיני
האחות הקטנה של הוורמוטריה התמקמה בדיוק מולה, יוצרת איתה יחד מערבולת עוצמתית בפני עצמה. שנתיים אחרי הפתיחה המהממת ההיא, סימני השאלה באשר ללוקיישן כבר פחות חשובים, ומה שקורה בשטח מדבר במקום - הצומת הקטן (והמסוכן, אין שם רגע בלי כמעט) שמפריד בין מדרחוב ותיק ומדרחוב חדש חוצץ גם בין הקהלים, וצמד המקומות מפלטר את הבאים באופן הכי אורגני שיש. עדין, אבל החלטי ויעיל.
היות וכולם מוזמנים למסיבה של אבי קשי, מיכאל גרטופסקי ועמרי שמר, הוורמיני מתפקדת כמסננת שלא מצהירה על סינונים, אבל אם היה מורם רחפן לאוויר, נקודת ההפרדה הזאת הייתה מדהימה ביעילותה. צד אחד קאו-סאן, ושני צעדים למעלה סן סבסיטאן. ספרו לאן אתם מעדיפים להגיע היום, ותנו לעיקול לקחת אתכם.
זה בא לידי ביטוי באינספור פרטים קטנים, שהם הפרט הגדול היחידי שחשוב - איפה אתה שם את האנרגיה שלך, ובמה אתה משקיע, ומושקע. בעיר שמעדיפה להכות בתופים כשהדלתות נפתחות בתקווה שהאוזניים יצלצלו מעצמן לאורך הערב, כאן הולכים ההיפך, ונותנים לסאונד לחלחל לאט, וללפות אותך מבפנים. מלמטה למעלה, מהבסיס ועד התקרה, בלי לשכוח שום דבר באמצע. יסודות, יודע כל קבלן, אחרת אין בניין, בטח לא פנטהאוז.
כך, נוצר מקום יפהפה - תודה לך, דן טרוים - שלא מתאמץ אפילו לרגע. לא באיפור, לא בנוצצים, כן בזה שיהיה לך נוח ונעים ופתוח. מקום שהוא מקום. כשמדברים כאן על ויטרינת בקבוקי הוורמוט והאפריטיף המסחררת שחולשת על הבר, לא שוטפים אותך עם דולרים, אלא מבליטים דווקא את הצורך שהתעורר לשתות משהו צונן, לתת כבוד למשקה ולתת כבוד לבן אדם ששותה אותו. "אתה יודע כמה פעמים ישבתי מול דרינק עצוב וחמים בשרב הישראלי?", שאל קשי. שאל, ויוצא לתקן את הבעיה.
ככה גם האוכל. נדמה לי - ואני כותב את זה בצורה הכי מפרגנת שיש - שמוגשות כאן בכוונה מנות מאותגרות פוטוגנית, ומאתגרות סושיאלית. זה משפט ארוך מאוד שנועד לדלג מעל המילה "מכוערות". אבל בחיי שצלחת שלא מתאמצת להראות שהיא יפה, ובמקום זה מסתובבת בעולם בטוחה ובועטת, זה הדבר הכי יפה שיש עכשיו בעיר, לבטח הכי סקסי. צלחת, נייר, אוכל, אצבעות וידיים. כשמתעסקים בטעם, מה אתם יודעים, אין שום טעם להתעסק בשטויות אחרות.
והוורמיני גועש מטעמים. חזקים ועדינים, לפעמים על אותה צלחית בדיוק, לפעמים גם באותה כוס.
זה מתחיל עם קטנות-גדולות (18-42 שקלים) כאלה בדיוק. חמון ומלון, גבינת מנצ'גו בשמן זית, פלפלים ואסאדו, זיתים מתובלים, אנשובי וסלייס נפלא של טורטיה אספניול. כל אחת כזאת, בנפרד, היא זיכרון ספרדי. ביחד, נוצרת נסיעה שלמה.
משם, אתם מוזמנים לנווט את הטיול הזה בעצמכם, והשאיפה היא שתיקחו את הזמן, ותפרקו מהכתפיים את הקצב הישראלי הבלתי אפשרי. יש מח עצם צלוי עם בגט פריך (39 שקלים) ויש חמון איבריקו פרוס דק (62 שקלים). יש אויסטר ויש סשימי, טרטר בקר עם פיקו דה גאיו וטארטלט טונה עם קרם פרש וקוויאר (72 שקלים). עגבניות קלופות עם שמן זית ושרי פדרו חימנז ומין סלט קיסר שפורק והורכב מחדש, הזמין אבוקדו ומנצ'גו למסע ויצא להוכיח לעולם שככה יותר טוב. הכול הולך, איך שבא לכם.
רוצים יותר? יש קרוקטס (עם כרישה ופרובלונה, או עם בשר סרטנים ולימון, 44-62 שקלים) ויש ירקות (אספרגוס פריטו, למשל, או פטריות שמפניון קזואלה סטייל), יש בשר (שקדי עגל, אמפנדאס במילוי שורט ריבס או מונטדיטו אנטריקוט) ויש את שירת הים - מולים עם צ'וריסו ואורז בומבה (79 שקלים), שרימפס-רול בגירסת לחמניית חלב פתוחה (57 שקלים) וגם קאראבינרו, שרימפ אדום בוהק (קארבינרו מתייחס למדים האדומים של כוחות שיטור מיוחדים בספרד, בצרפת קוראים לו פשוט Scarlet Shrimp) שמגיח בתמימותו מהאוקיינוס האטלנטי למפרץ קאדיז.
98 שקלים ליחידה שמגיעה פשוטה-פשוטה, לימון וחמאה וביסק מלמעלה, ומתגמלת אותך מצידה בצלילה למים העמוקים והמתוקים של החיים. זאת צלחת שבזה לביזנס ושוכחת את טבלאות האקסל, בהיותה הפסדית גם במחיר הזה. במקום אנליטיקה, היא עושה פשוט רומנטיקה.
כהרגלה של הקבוצה, האוכל נשטף בשצף יצירתי מבר (בניהולו של גיא פקטור) שמסרב לעמוד ישר בשורת המקהלה העירונית, ומחפש כל העת חדש. לא בכפייה ולא בכוח, אלא מתוך הבנה שיש עולם ומלואו לערבב כאן. וורמוטים ככל אשר שורה עליכם תשוקת הטעימות, קוקטיילים וקלאסיקות עם עקיצה (דירטי שפריץ עם ליקר קינה ושרי פינו, למשל) וגם בקבוקי "Kalimotxo" שיוצרו במיוחד עבור המקום, וכבר נראה שפס הייצור יזדקק לתיגבור.
קשי מדלג באנרגטיות בין הוורמוטריה והוורמיני, מהדק בכל פעם את הקשר ביניהן. הוא מוודא שכולם שותים וכולם שבעים, משוויץ בברז הנחושת המרהיב שמרים על כתפיו בפינת הבר מלאכית מזיגות ספרדית, ואז מתפנה למדוד חיוכים. את ערב חמישי, עם זאת, הוא מסיים כהרגלו בדיכאון הצהוב שהוא מכבי תל אביב הנוכחית. משהו בכל זאת צריך לאזן את כל הטוב הזה, כנראה.
בתוך כל אלה, שם וכאן, העיניים שלו בוחנות תמיד את רמת העמידות הישראלית. לא חוסן במובנו המסורתי, כי אם מילולית ממש - כמה אנשים עומדים בבר, כמו בספרד, ונהנים מהחיים, כמו בספרד, ולא צריכים שולחן וכיסא ומלצרית, כמו בספרד.
התוצאות מפתיעות. לפני שנתיים, עם הפתיחה של הוורמוטריה, זה היה דיבור כמעט מיסיונרי על שינוי האופן שבו אפשר לחיות כאן. עכשיו, כשהרחוב כולו שלו - מצלע לצלע, בדיוק כמו פאקינג שם - אנשים נכנסים ואשכרה רוצים לעמוד כי יותר כיף ככה. באנגלית קוראים לתהליך הזה Rip Current. בעברית אפשר ללכת על המציל של נחלת בנימין.
בר ורמיני, נחלת בנימין 20, תל אביב, 053-4900434