12:07, עוד לא עשר דקות מפתיחת דלתות הצהריים, והשביל שמוביל למסעדת עובד בכפר סטטי כמו יציאה ממופע באמפי ראשון, ועם אותה כמות מכוניות בערך. שני ההבדלים היחידים הם, כמובן, שכאן כולם רוצים להיכנס, לא לצאת, ושרמות הלחץ כפולות לפחות ביחס למסכנים שרוצים להגיע הביתה אחרי המוזיקה, וההדרן.
השביל הוא בעצם כביש, אבל בשעה הזאת אין לו כבר הגדרות, ובטח לא כללי תעבורה. לעזאזל, רק על השוליים ספרתי ארבעה רכבי משטרה, כולל ניידת אחת של משטרת התנועה בכבודה ובעצמה, אבל הם לא פה בשביל לסדר, חלילה. הם כאן בשביל לאכול. אפשר להאשים אותם?
לא ברור איך נוצרה הדרך הזאת - האגדות מספרות על סלילה שנכפתה על ידי המציאות, ולא ההיפך, כמקובל - אבל ברור לגמרי מהתוואי שלה שהפועלים היו לפני הארוחה, לא אחריה. העיקול רחב וכמעט פלואידי, השוליים מורידים אותך בבת-אחת מהאספלט לעפר, וסנטימטרים בודדים מפרידים בין אלה ובין שדות פתוחים לגמרי. כלומר, פתוחים לגמרי, עם ערימות אשפה באמצע.
זה עובד, וזה הכפר של עובד, וכך זה נראה כשאתה אצל עובד בכפר. בפנים, ממילא, כולם שוכחים והכול נשכח מול השולחן.
ריאליטי אוכל. אצל עובד בכפר
פחות מ-20 ק"מ צפונה משם, בתוך המתחם שאמור להיות בעוד כמה שבועות "עובד בעיר", האנרגיה אחרת לגמרי, אחרת עד שאתה רוצה למחוק את הביטוי "בעוד כמה שבועות", ולכתוב במקומו "מתישהו, נראה".
המיקום, עמוק בתוך קומפלקס המגרשים ההיסטורי של שכונת הדר יוסף בתל אביב, איננו נסתר ולא חבוי, אלא הרבה יותר נסתר וחבוי מזה. כמו חדר בריחה שאתה מגיע אליו אחרי שניצחת חדר בריחה. ארנולד, מוסד ותיק - כל כך ותיק עד שהוא לא קורא לעצמו בר, אלא פאב - שפועל בצדו השני של הקומפלקס, יכול להעיד על מאפייני היעד. בתמצית, מי שצריך לדעת יודע, ומגיע. כל השאר פחות מעניינים.
בפנים, מסביב, ליד, עומלים פועלי בנייה ושיפוצים בפורמט הישראלי הידוע של הפסקות ממושכות המופרעות לעתים רחוקות בעבודה. עומלים, לכאורה.
חלל האירועים הגדול שעבד כאן במשך שנים כוסח כמעט לחלוטין, והצצה קלה פנימה מעידה על כוונות עיצוביות דומות מאוד למקור באור יהודה - עוד ועוד אולמות וחדרים, כמה שיותר פתוח, וכמה שיותר מטראז'. גם פה, איך שלא יספרו את זה, מד הצעדים של המלצרים יבקש שעות נוספות.
כמו האחות הגדולה, גם כאן בוחרים להיות דסטיניישן, שהרי אם אתם לא אתלטים או רוכבי אופניים בדרך לאיצטדיון הצמוד ולוולדורום הנישא ממזרח, לעולם לא תגיעו לכאן. לעזאזל, שחקני טניס שקבעו אימון בשעות שמעידות היטב על הלייפסטייל שלהם לא ידעו מה אני מצלם, ומה אני רוצה מחייהם כששאלתי אם הם מכירים. שתי השאלות האלה, אגב, נזרקו לאוויר כשהשלט הגדול המבשר על הפתיחה משמש לנו כתפאורת רקע.
שעות אחר כך, ובחזרה לנקודת האם באור יהודה, נחשף הסוד הגדול של עובד - צפונות הקיום שלו והסיבה להצלחה, מקור האגדות, המיתוסים וסיפורי הפולקלור. הסוד, כפי שניתן היה לדעת מראש, הוא שאין שום סוד.
לא תמצאו כאן שטויות ולא עיסוק בשטויות. אין כניסה לדבר פרט לדבר עצמו. הכול אמיתי, הכול על אמת, וכל מי שישב פה פעם אחת לפחות יודע. אתה יכול להיות VIP, ולא תזכה ליחס שונה מאוד מכתב האוכל של וואלה. לקוחות קבועים שיודעים מה לבקש ואיך לבקש וממי לבקש מקבלים כל מה שהם ביקשו בדיוק כמו השולחן הענקי שלידם, שחצי ממנו מכיר את הבעלים, והחצי השני הוא הבעלים בכבודם ובעצמם.
באופן נדיר, זה מקום שאף פעם לא הזמין משפיענים, ובכל זאת ראה אותם באים. אין לו צוות סושיאל ואפילו לא עמוד אינסטגרם מתפקד. כשביקשתי לפטפט עם מישהו, הבטיחו לחזור אליי וקיימו פחות מדקה אחר כך, רק כדי לסרב בנימוס.
הסיפור הזה אורגני כל כך עד שאתה לא מפסיק לחפש את הקאץ', ואת הטריק. כשתבין שאין כאלה, תוכל סוף סוף ליהנות באמת.
התפריט מוכר, ידוע, ועומד בכללי פורמט שהתפתח בארץ לפני עשרות שנים, ושרד רק בחלקו. פה שומרים על הגחלת, ועל הגחלים.
זה מתחיל עם פתיחת השולחן המפורסמת (36 שקלים לסועד, ושום דבר לא יגיע לשולחן לפני שתסכים, בניגוד לכל מיני פרקטיקות מגעילות שהתפתחו במקומות אחרים) שעניינה 14(!) צלוחיות של סלטים ופתיחים, ולאפה טרייה ליד, כמובן.
העסק כולל סלט שורשים אסייתי, טאבולה חמוד עם חמוציות, טחינה שהייתה יכולה להיות סמיכה יותר, סלט עגבניות שרי מצוין, סלט גזר פיקנטי, עגבניות מגורדות, מקלות בטטה מטוגנים ומתקתקים (למעשה, מתוקים לחלוטין, ברמת הקינוח, עניין שתופס אותך לא מוכן, ואז תופס אותך מחסל שלוש צלוחיות כאלה), סלט חצילים, סלט כרוב לבן, סלט כרוב סגול, סלק, חמוצים, מטבוחה נהדרת וסלט ביצים - הבן החורג של כל קולקציה כזאת שאף פעם לא ברור איך הוא מצא את מקומו בתוכה. כאן, בהתפעה מוחלטת, הוא ניצח בפער את כל החברים האחרים. ברמת וואוו.
אה, וריפיל. ברור שריפיל. שמעתי כל מיני ביקורות על המחיר של הפתיחה הזאת, ואין לי מושג על סמך מה הן תוקפות. שלוש צלוחיות כאלה בכל מסעדה בתל אביב יעלו כפול כסף, ואני עדין. אולי כדאי להזכיר את זה, לשם הפרופורציה.
משם, אפשר להרחיב את סדקי התזונה שלך עם חומוס (מצוין כמו שהוא, עם שווארמה או עם פטריות, 32-48 שקלים), סלט ירקות קצוץ, צ'יפס (בול, 31 שקלים), תפוחי אדמה ובטטה על האש, או אורז שהוא סלב בפני עצמו.
עם אלה, יגיעו שיפודים במבחר מסחרר הנע בין קלאסיקות קונבנציונליות (פרגית, קבב, לבבות, כבד עוף, 38-42 שקלים), משחקי גריל מתבקשים (צלחת כנפיים, נקניקיות מרגז, ירקות) והתעופפויות גבוהות ומורכבות יותר (צלעות כבש, פילה בקר, אנריקוט, ביצי הודו, חלאווית). אחד יספיק לך עם כל הראשונות שכבר הגיעו, אבל אחד אתה לא תזמין הרי, וכשיגיעו שניים ינחת על השולחן גם צער על כל העשרה שלא תאכל היום.
הצצה לגריל הפנימי מאששת את ההנחה לגבי התחלופה הבשרית האינטנסיבית, מגלה רמה גבוהה של מקצוענות וגם סביבת עבודה בריאה, בלתי לחוצה, למרות מה שמתרחש מחוץ לחדר הלוהט הזה.
סיבוב ארוך יותר במסעדה מוסיף עוד לבנים לאישיות. העסק מתוקתק, אבל לא רובוטי, ונדמה לי שאין כאן בנדל"ן את המילה "לא". כולם מקבלים מה שהם רוצים, גם אם הם לא יודעים מה הם רוצים בדיוק. לאפה עם שומשום? תגיע? פיתה מהאש? בדרך. שווארמה שנשרפה ברמת "אל תביא לנו אותה אם היא לא חרוכה-שחורה"? תהיה.
בקבוקי הזירו מגיעים קומפלט עם צלוחית קרח, עם לימון ועם עלי נענע. על השירותים מופקדת עובדת ייעודית, שלא מפסיקה לצחצח, ומנגנון המשלוחים והטייק-אווי הוא בכלל מסעדה שלמה נוספת, על הדרך. פיתה עמוסה, עם צ'יפס בצד עוד לפני שביקשת, ב-42 שקלים. לא פלא שיש כאן פקק נפרד לשליחים.
כשאין פרסומים ממומנים, יחסי ציבור פעלתניים, או סתם דחיפה מלאכותית בבניית מציאות, השטח פתוח לחלוטין לעיסוק בדברים האינפנטיליים של חיינו. שמועות, קונספירציות, "העסקית שלא רוצים שתכירו" (כן כן, מסתבר שיש "דיל סודי" במסעדה הכי לא סודית בישראל, לא ידעתם?). כאלה.
אחרי שמנפנפים את על אלה, נשארים עם המקום עצמו - משהו בין חווה למפעל, בין מקדש בשר למועדון חברים שאי אפשר לא להרגיש בו בנוח, ואי אפשר שלא להיסחף איתו. באיזה עוד מסעדה בארץ תפגשו לעל האש מסיבת רווקות שיוצאת מתוך ואן שמהידית האחורית שלו מתנפנפת הינומה?
וזה כמובן יהיה גם האתגר בתל אביב. אצל עובד מתעקשים שיהיה "גם וגם", ומבטלים כך את ההשערה באשר לסגירת הלוקיישן באור יהודה. יידרש כאן מאמץ אדיר לשכפל חוויה בלי לשכפל שום חוויה, לעמוד יציבים בלי לתת לתכונות השליליות של הסיטי להשפיע ולהכריע, לעשות את כל זה תוך הבנה מה ה-DNA של נקודת המקור, ולסמוך שיש מספיק קהל בשביל שניים.
המיקום שנבחר, לכן, הוא לא פחות מגאוני. עם חניה, ובלי הצורך המזוכיסטי לנהוג לתוך תל אביב עצמה. מנותק מהרחוב ומנותק מהבניינים, ורואה מול העיניים אפילו רכבת קלה, מתישהו. יש גישה ממזרח, וגישה ממערב, יציאה טובה צפונה ודרומה ותחושה כללית של כפר בתוך העיר. כל זה עד שאתה מגיע לשולחן. משם, כבר הבנו, זה יסתדר מעצמו.
אצל עובד בכפר, חטיבת אלכסנדרוני 2, אור יהודה 03-6346005, ובקרוב גם בכור שלום שטרית 2, תל אביב