מדד האושר העולמי, או ה-World Happiness Report, מתפרסם מדי שנה ב-20 במרץ, הוא יום האושר הבינלאומי. הדוח נשען על שיתוף פעולה בין שלוחת האו"ם לפיתוח פתרונות בני-קיימא, אוניברסיטת אוקספורד ומכון הסקרים גאלופ, ומשקלל מאפיינים הנוגעים בתחומי החינוך, השחיתות, תוחלת החיים וגם החיים בכבודם ובעצמם - כמה נדיבות אתם רואים ברחוב, כמה חופש יש לכם, כמה גבוה הסיכוי שארנק שאיבדתם יוחזר.
התוצאות, שמחושבות לפי ממוצע של שלוש השנים האחרונות, הציבו את ישראל במקום השמיני המכובד לשנת 2025, מעורבבת עם מדינות בדמותה ובצלמה כמו איסלנד, קוסטה ריקה והולנד. מעליה נורבגיה, מתחתיה לוקסמבורג ומהצדדים נמתח חיוך כחול-לבן על כמה נפלא פה.
שערי העיתונים באותו בוקר, אגב, דיווחו על כניסה מחודשת לציר נצרים, על ריסוק מערכת החינוך, על פרשת קטארגייט ועל פיטורי ראש השב"כ. הישראלים קראו, ושמרו על אופטימיות-שיא. בדרך אל האושר, הם בטח עצרו בסטקייה.
מישהו חשב, מישהו צדק. מח עצם בסטקייה
המסעדה החדשה של קבוצת מחניודה מפרידה בערב חמישי בין המאושרים ובין האופטימיים. דלת הזכוכית דקה, והרוח הירושלמית מגשימה את איומיה, כך שהעולמות מתערבבים תדירות, מתנגשים אחד בשני. מצד אחד המאושרים שהצליחו להשיג שולחן, מצד שני האופטימיים שחושבים שהם יכולים להגיע לכאן בלי הזמנה, ובתווך לא רק הזכוכית, אלא גם המארחת עם התפקיד הכי קשה בעולם האוכל הישראלי בדקות האלה. תנו לה העלאה, אם היינו בתל אביב היא כבר הייתה מזמן בים.
שואלים את עצמכם איך הגענו למקום השמיני בעולם כולו? בואו לשוק מחנה יהודה, וקחו הוכחה. המקום הלוהט בישראל, בשעה הלוהטת בישראל, ועוברי אורח בטוחים שמישהו - כנראה אסף גרניט עצמו, אגב - שמר להם שולחן. הם לא רק אופטימיים, אלא גם נדיבים "ומוכנים להמתין". יפה מצדם. הריטואל יימשך עד סוף הערב, ובסופו המאושרים יהיו מאושרים קצת יותר, והאופטימיים יהיו אופטימיים קצת פחות. שווה להתעדכן בהשלכות על הדוח של מרץ 2026.
המקום הזה פשוט להדהים, פשוט וגם מדהים.
בתחילה, ובדרך אליו, אתה מחזיק אצבעות שלא מדובר בגימיק או בבדיחה שיצאה משליטה. אמרו הרי פופ-אפ, ואז אמרו שכנראה לא רק פופ-אפ, אז המגננות עולות וכולך תקווה שלא שוכחים שבתוך הסיפור של המסעדה צריכה להיות באמת גם מסעדה ולא רק סיפור.
אבל זאת מחניודה, ואתה במחנה יהודה, ולכן המגננות האלה הן הדבר הכי מיותר בשוק. יש סיפור למסעדה, ויש מסעדה שעוד יכתבו עליה סיפורים. שיפודיה שמצדיעה לשיפודיות, ירושלמית שמחבקת את ירושלמיותה, ומקום של אוכל שמראה לכולם, לכולן, לכולנו, איך אפשר לפתוח בלי "השקעה של ** שקלים", בלי "אצר את תפריט היין", בלי לחפור לך בראש עד שבלוטות הטעם נשרטות מהדחפור.
במקום כל אלה, מדברים קצת, נדלקים הרבה, משרבטים ומבשלים, טועמים ומתקנים, ומזנקים ב-200 קמ"ש. ימים ראשונים, שיא השיאים של פיק הסרוויס, והמקום עף, מרחף. בכל מסעדה אחרת במדינה, זה בוודאות רגע הקריסה הראשון, המפגש האכזרי והבלתי נמנע בין הייפ וביצוע. פה, מסיבה במטבח ומסיבה מחוץ למטבח, וה-DJ-צ'קר הוא אסף גרניט.
התפריט, שהוא גם פלייסמנט, כמובן, מתחיל בדיל פתיחת שולחן ("עלינו" בהזמנת שני שיפודים, 70 שקלים לסועד ללא הבשר) מהסוג שפעם היה כאן בכל מקום, ועכשיו נדיר למצוא כמותו. נדיר עוד יותר, מן הסתם, אם אתם רוצים למצוא כמותו ממש. כל צלוחית מלמיליאן (סליחה על זה, אבל בכל זאת ירושלים), ואם מישהו היה מתעל את תנועת המזלגות העולים ויורדים מהן, ודאי הייתה נוצרת כאן מכונת תפירה יש מאין.
עם אלה, מככבות יכולות אפייה שמותירות אותך נפעם. יש פיתות מצוינות ולחם שטוח, כמעט פוקאצ'ה, מתובל בירוקים. יש לחמג'ון ויש מישהו שחשב שזה רעיון טוב - וצדק - לאפות מח עצם בטאבון עם תחתית בצק עבה. כל אלה יוצרים תחושה אמיתית של מקום שבחר להתאבסס על דברים ששיפודיות אחרות, ומסעדות אחרות, מוותרות עליהם מראש. אם ככה אופים פה, אתה יודע בחשש של התמלאתי מהר מדי ומוקדם מדי, אני לא רוצה לחשוב איך ממנגלים פה.
וממנגלים וואוו. השיפודים גדולים, נדיבים, לוהטים ומלאי ביטחון עצמי. גם בייסיק כמו קבב (מהטובים בארץ, רך ונמס בלי לוותר על גרם של אישיות, 58 שקלים) וגם יציאת "קובה ג'אג'" על בסיס פרגית עם טחינה שקדים וסלסה-טאבולה (66 שקלים), ואיתם כל הדברים שלא הצלחת לאכול - לבבות הודו עם אריסה דובדבנים, כבדי עוף ומרגז, כרוב עם צ'ימיצ'ורי לימון, אנטריקוט ופילה בקר, סיח קצבים ונתחים במשקל (מפיקניה ועד טומהוק, 69-89 שקלים ל-100 גרם).
והקטע הוא שזה רק חלק מהחגיגה. היין בא ב"לבן, אדום, רוזה, מבעבע", האוכל בא במהירות שמחושבת במאך, ובכל שניה נתונה מישהו בא לבדוק שהכול בסדר. עכשיו קחו את הצלוחיות של פתיחת השולחן, תגדילו לצלחות ביניים (38-52 שקלים) דוגמת "חומוס חישויה" (48 שקלים) עם בשר טחון, פאתה לבנונית, סיגר סיסקה עם דיפ איולי חמוסטה, קובה נבלוסיה, סמבוסק ארטישוק ירושלמי או השילוב הפורנוגרפי ההוא של עצם ומח עצם וכפית ובצק ניגוב מלמטה, ויש לכם ארוחה שלמה עוד לפני הארוחה.
הקינוחים (36-42 שקלים), עניין כאוב של שיפודיות מסורתיות ועניין כאוב עוד יותר של מסעדות כשרות, קיבלו כאן טיפול 10,000 בניסיון לפרוץ את תקרת הזכוכית. אליעזר מזרחי בא עם הפטיש, אז התפריט מתעדכן ומשתנה ומשתולל בהתאם.
יש כאן טייק על בוואריה, פחזניות ממולאות וכדורוני עוואמה שפיתחו קראש מסוכן על שקדים, גלידת מלבי חמצמצה ומוס שוקולד שלקח שיעורי שחייה בשלולית שמן זית. נדמה לי שזה לא ייגמר כאן, ולא יעצור בזה. רחמיי על התקרה, ועל הזגגים.
אינני בקיא בז'רגון הירושלמי, בסיפורי המעשיות של שיפודיות העיר שקופצים עליך מהקירות ובגיבורים המיתולוגיים שהסתובבו בה, אבל קשה שלא להיסחף כאן, ובלתי אפשרי שלא להתאהב קצת. נכון, באתי ברכבת ומיהרתי חזרה למרכז ברכבת, אבל בין תחנה לתחנה, על המדרגות הנעות התלולות להגזים, תופס אותך הסינדרום. כאן, הוא מזמן אינו הפרעה ובטח לא מפריע. כאן אתה נותן לו.
במובן מסוים, הסטקייה מרגישה פחות כמו המקום האחרון של מחניודה, ויותר כמו המקום הראשון שלה, זה שלא נפתח באמת אז, וחיכה לקבוצה בזמן שחבריה לוקחים את העולם כולו לסיבוב. הם טסו וראו, כבשו כל מה שהיה לכבוש ומוסיפים לנוע לעבר הדבר הבא. הם לא עוצרים, את זה כבר הבנו מזמן, אבל עכשיו הם חזרו באמת קצת הביתה. מאושרים, ואופטימיים.
סטקייה, הדקל 1, ירושלים, 02-5333444