קשה לעמוד בקסם של רג'ר. הכפר העלאווי על הגבול עם לבנון הוא לא עוד מקום גלילי, אלא משהו אחר לגמרי, שמזכיר באווירה, בארכיטקטורה ובפסלי הכיכרות את מה שפוגשים ביישובים הדרוזיים של רמת הגולן.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
לא זוכר מתי ביקרתי במקום כה נקי, מסודר ובוהק. מהטיילת ברג'ר רואים היטב את לבנון ובסמטאות מסתובבים אנשים חביבים שרק רוצים לעזור, אבל לא מדובר במדור התיירות של וואלה, אלא בערוץ האוכל ואנחנו בעניין של מסעדת בלו ליין שזכתה לבאזז לא מבוטל מאז חזרו הישראלים לכפר. גם אצלי הוא יצר דחפי פומו לא מבוטלים, והרגשתי שאי אפשר להיות בגליל העליון בלי לעבור בה.
בישול טיפוסי לעדה העלאווית. בלו ליין
שוטטות נעימה בת מספר דקות בסמטאות הנעימות ובקור המשמעותי, ובלו ליין נגלתה לפנינו. היא לא חלק ממתחם בתי אוכל אחרים, בעיקר כי ברג'ר אין כמעט כאלו, אלא ממוקמת פשוט בין בתי מגורים. יש לה שני חללים פשוטים אבל נעימים ומסבירי פנים, מחוממים קצת יותר מדי ותלויים בהם שלטים על הקירות - "בלו ליין, מיועדים לשמחתכם", וגם "כאן מתגשם חלומכם התזונתי", בעברית וערבית - שגרמו לי לחרוג ממנהגי עתיק הימים שלא לצלם דבר לפרסום במקומות שעליהם אני כותב, ולהפוך לצלם עיתונות לרגע.
הגיע התפריט והתחלנו לבדוק אם חלומנו התזונתי אכן עומד על סף הגשמה. המלצרית, צעירה מאוד וחמודה מאוד, הסבירה שמדובר בבישול טיפוסי לעדה העלאווית. מה שבלט מאוד הוא המיעוט היחסי של מנות מבוססות טלה. להבדיל מהמקובל במטבח השאמי, שרווח בגליל, בדרום לבנון ודרום סוריה, רוב המנות כאן מבוססות בקר או עגל.
כמי שיודע איך נוצר באזז בענייני מסעדות וגם מכיר אי אלו ממחולליו, אני נזהר תמיד מלפתח ציפיות בהקשרים כאלו. הזמנו והמתנו בציפייה מהולה במידה של זהירות.
פתחנו בסלטים - סלט גרגיר גדול (35 שקלים), פטוש קטן (25) וירקות קטן (25), לצד עלי גפן במילוי אורז (25).
זה היה סט פתיחה לא טוב. המחירים היו אמנם קטנים, מסוג שכמותו כבר הפסקנו לפגוש; והמנות גדולות מסוג שכמותו גם כבר לא פוגשים; אבל טעים זה לא היה.
בסלטים לא ניכרה איכות ירקות יוצאת דופן. הם היו רגילים לגמרי באיכותם. לא בלאדי ולא ירקות איכותיים כלל. הירקות, העלים ושאר הרכיבים הזכירו פרודוקטים מהסופר. התיבול הלך על מתקפת מלח ולימון שכמותה לא פגשנו זה זמן רב. אפס אנינות, אפס עידון. יד לא טובה. הגדילו, או שמא הקטינו, לעשות עלי הגפן שהיו כמה חמוצים שאי אפשר היה לאכול מהם. טעמנו והנחנו בצד.
בעייתית, וחביבה. בלו ליין
זו לא הייתה פתיחה משמחת לבב אנוש והמשכנו בזהירות רבה לקובה משוויה עם בשר (25) ושישברק בשרי קטן (35), לצד שאקרייה (65) מאגף העיקריות.
כאן, כבמטה קסם כמעט, השתנתה התמונה. מנת הקובה משוויה, בשלוש יחידות גדולות, הגיעה מהאש, אחזה בתיבול שהיה בו עומק ועניין והייתה חפה מגסות. זה היה טעים באמת ואחת ממנות הווליו פור מאני המטורפות שבהן נתקלתי זה זמן רב. שישברק במיטבו הוא מתת אל. השישברק הזה אולי לא נגע בפסגות מהסוג הזה, אבל היה טעים מאוד. בעיקר, לא היה בו שמץ חנפנות. התיבול היה עז אבל לא אגרסיבי, הבשר בדחיסות הנכונה, הבצק טוב והיוגורט תובל נכון. מבחינת גודל, מה שכאן נקרא קטן זה מה שיגישו לכם במסעדות אחרות בגליל כמנה גדולה, בתמחור כפול.
השאקרייה, מספינות הדגל של המקום, היא מנה מבוססת בשר עגל בבישול ארוך, ברוטב יוגורט ונענע יבשה, עם אורז עגול ואטריות. המנה הגיעה על צלחת גדולה ובתוכה שלוש קערות - לבשר, שבושל בנפרד, ליוגורט המתובל ולאורז. הבשר היה עדין, היוגורט חביב והאורז אורז. החיבור בין שלושתם היה כייפי בהחלט ויצר תשלובת אוכל ביתי שיש בו עידון יחסי למקבילות מבוססות הטלה. מנה חמודה.
על קינוח ויתרנו אחרי שהתפוצצנו לגמרי כי הזמנו יותר מדי אוכל. החשבון נעצר על 210 שקלים, לא כולל עלי הגפן שהושמטו ממנו ביוזמת המקום, כולל מינרלים וקפה על חשבון הבית. תמחור מהסוג שכבר מזמן איננו רגילים לפגוש. באמת שאינני זוכר מתי, אם בכלל, נסגרה כאן רשימת ביקורת עם 210 שקלים לשני אנשים.
ברור שבערכי התמורה לכסף מדובר במקום יוצא דופן אבל אם מניחים לרגע בצד את הפקטור הזה ומתרכזים באוכל נטו הרי שהיו לנו שני חלקי ארוחה שנבדלו זה מזה קיצונית. אילו לא הגעתי לבלו ליין בתפקיד ייתכן שאחרי הראשונות לא הייתי ממשיך בארוחה. הפס החם הרגיש לגמרי אחרת והיה בו הרבה חן ביתי וגם איכויות.
זה אומר שבלו ליין היא לא בדיוק המסעדה המטורפת שנקשרו בה כתרים. יש בה חלקים בעייתיים לצד חלקים חביבים ביותר. בכל מקרה, היא בשום אופן לא ספוט להגיע אליו במיוחד וחלומותיכם התזונתיים כנראה לא יתגשמו שם. אם אתם בצפון הרחוק ורג'ר עצמה מסקרנת אתכם, זו בהחלט אפשרות שצריך להגיע אליה עם רף ציפיות מתון מאוד. כך אפשר גם לצאת משם עם חיוך.
בלו ליין, עג'ר