יש מקומות שהפכו כל כך מובנים מאליהם שנדמה שהיו שם תמיד. לה שוק הוא בוודאי אחד מהם. נוכחותו בכיכר דיזנגוף כה ברורה ואורגנית עד כי לא בטוח שאפשר לחשוב על הכיכר בלעדיו. הוא חלק מהנוף.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
הוא מוגדר כ"מסעדת שוק ים-תיכונית אותנטית" - הגדרה שמזכירה ומסגירה את גילה, 15 שנים - ופועלת בהצלחה יתרה, ומתחת לרדאר התקשורתי, כאילו כל השנים הללו כלל לא חלפו. היא גם מעולם לא התיימרה להיות עמוד האש הצועד לפני המחנה הקולינרי של תל אביב. האוכל בה נתפס בעבר כלא יומרני אך עדכני, והיה טוב מסוגו. לא היו לנו ציפיות ליותר מזה בביקורינו הנוכחי שם.
הגענו לפנות ערב, לכאורה לפני הזמן העמוס באמת, אבל לה שוק הייתה מלאה לגמרי. החלל האקלקטי, מרובה המפלסים (חוץ, פנים, בר, גלריה, קומה שנייה) אכן מזכיר מסעדות שוק מפעם. הוא נהיה מעט מהוה ועדיין אוחז במקדם חן לא מבוטל. משהו בנונשלנטיות שלו עושה נעים. גם פס הקול, שלא מעמיס ווליום, מוסיף לנעימות. ישבנו בקומת הגלריה, על ספסל וכורסה מעולמות ריהוט הווינטאג' שגם בהם היה חן אסתטי, למעט העובדה שהיו בלתי נוחים בעליל לישיבה.
התפריט מחולק למנות פתיחה, ביניים ועיקריות, ואוחז במרחב הישראלי-ים-תיכוני-גנרי המוכר - קלמרי צזיקי, חציל שרוף, כרובית ולאפה, פולנטה, פפרדלה זנב שור, דג על חציל ושאר המובנים מאליהם. לא חשבנו שנמצא כאן משהו אחר. היינו שלושה, התחלנו עם קלמרי צזיקי (63 שקלים), טרטר בקר ואיולי (68) וסלט עגבניות וארטישוק (69).
הקלמרי הגיעו עם תפוחי אדמה, עגבניות שרי, שעועית ירוקה ושומר צלוי על יוגורט כבשים. היה מעט מהם והמנה כולה קרנה 50 גוונים של חיפוף. הקלמרי היו צרובים מדי, יבשים מדי, צמיגיים לגמרי. הירקות לא היו עשויים טוב. חלקם עם חריכת יתר, חלקם לא עשויים דיים. גם התיבול קרן חוסר פוקוס, בעיקר מליחות יתרה. מנה חובבנית ממש.
סלט העגבניות, עם צנונית, קלמטה, שקדים, בצל סגול, פטה ופטרוזיליה ציער מאוד בגזרת חומרי הגלם. העגבניות הרגישו פחות כמו משוק איכרים מהבוקר ויותר כמו מסופר לא מי יודע כמה. רשמנו גם נטייה לחיסכון יתר בגזרת שמן הזית ואיכות סתמית ביותר שלו. סלט מעגבניות טובות ושמן זית הוא החיים עצמם. הסלט הזה הרגיש כמו תעשיית ההמונים במופעה הבנאלי והיותר מבאס.
טרטר הבקר, על איולי לימון כבוש ועמבה, עם בצל, כוסברה, צנוברים ולחם מחמצת היה טוב משתי המנות האחרות בבירור. אולי לא חומר גלם אלוהי, אבל להבדיל, מתובל ביד מדויקת, עם חן לא סטנדרטי מכיוון הלימון הכבוש ונגיעת עמבה עדינה. אם שתי המנות האחרות הותירו תחושת "ביג נו נו", זו הייתה מנה בסדר.
זו הייתה ללא ספק פתיחה לא משמחת. הזמנו המבורגר קוקו (74), המבורגר שרימפס (79) ושיפוד קבב (88) ופיללנו לקצת יותר טוב.
בורגר השרימפס הגיע כשתי קציצות קטנות, בשתי מיני-לחמניות, עם חסה, מיונז סריראצ'ה, בצל מוחמץ וצ'יפס. הוא היה טחון דק, לכדי כמעט אמולסיה, וטעמו הבסיסי, ללא התוספים, היה כה בלתי מתובל ושטוח שלא יכולנו להימנע מהבעת תימהון הדדית עמוקה. נותני הטעם היחידים במנה הזו היו התוספים, שגם הם לא היו משהו.
לא ממש הופתענו שההמבורגר היה תכלית הבינוניות, בואך בינוניות ומטה. קציצה מבשר לא מספיק טוב, בדחיסות לא מספקת, בתיבול חסר ובצריבת יתר בגריל. ארוגולה, אמנטל, סלק מוחמץ, איולי סריראצ'ה וצ'יפס לא העלו או הורידו. עוד סתם מנה.
שיפוד קבב הבקר הגיע אחרון, על רקע הצער המצטבר, שהלך ונעשה עמוק, והיה גרוע פחות. לצדו היו בצל מדורה, עגבניות שרי, גרגירי חומוס, עמבה-טחינה-עריסה, בצל עם סומאק, פטרוזיליה ולאפה. תערובת הבשר הייתה אנטי תיזה לשתי תערובות הבורגר שקדמו לה. היא הייתה מתובלת ביד ברורה ולשם שינוי גם היה לה טעם. התוספים היו ככה וככה. גרגירי החומוס, למשל, לא בושלו מספיק. אבל עם טחינה ואריסה, בתוך קרע לאפה, זו הייתה מנה סבירה, עם מידה של חן.
מוס שוקולד (51) עם שמן זית, מלח אטלנטי ועלי זעתר היה הקינוח המשותף, שניגן מוסיקה אחרת לגמרי מכל מה שקדם לו. הוא היה קינוח מקצועי וטוב באמת, שוקולדי ממש, לא מתוק מדי, עם נגיעה נכונה של המלח והשמן. זו הייתה מנה שכמו הגיעה מפס ייצור שנהוגות בו איכויות אחרות לגמרי מאלו שלהן נחשפנו עד כה. מוס השוקולד הזה, מנה ראויה בכל סטנדרט אבל לא יוצאת דופן, שזהרה ביחס לכל המתרחש עד אליה, רק המחישה עוד יותר כמה בעייתי היה האוכל.
נכון, 491 השקלים שהספיקו לשלושה רעבים זה מה שאנחנו רגילים להשאיר על שניים לא רעבים בברי יין מהסוג החדש. ועדיין, שום סכום איננו מוצדק עבור אוכל שרובו פשוט אינו טוב ורק מיעוטו סביר.
לא נותר לי אלא לקבוע בצער שלה שוק הוא מקום מיושן, שהיעדר היומרה שלו ומחיריו המתונים אינם מצדיקים את החיפוף המוחלט של האוכל, הנוגע ביותר מדי רגעים בחובבנות.
לה שוק, דיזנגוף 192, תל אביב, 03-6033117