במקרה של שגרה, לונל תשמיע אזעקות. עד אז, אין מלחמה שהיא לא תנצח

לכבוד:
ראש אכ"א, אלוף דדו בר כליפא

הנדון:
לוחם (מיל.) ינון אלעל, גדוד 630 של גבעתי


מכובדי, אדוני, קציני, בחייאת, די, מיצינו.


על החתום:
לונל, שותפיה, סועדיה וכל מי שרוצה לשבת בה בלי צו 8 על הראש

כמה מופרעת המחשבה שאת המלחמה הנוכחית מול איראן מעבירה לונל ביישום התכניות של המלחמה הקודמת מול איראן? כמה מופרכת ומטורללת ההבנה שעברה פחות משנה מאז, ושהכול טרי בראש, כך שכל מה שרצו לעשות אז, ב-12 ימי החירום, הוציאו מהמגירה מהר היום, בדיוק 12 ימים מאז פרוץ הגל החדש?

ברצינות, על איזה עיוות של הפלנטה נפלנו כדי להתעורר בשבת בבוקר לסאונד מרגיע של אזעקות, ולהרים כבר בשבת אחר הצהריים מסיבת סוף עולם, או תחילת עולם, או מסיבה שרואה את העולם עולה בלהבות?

ממתי היקיצה הטבעית שלנו כאן היא רעש של טילים בליסטיים, ואיך הגענו למצב שלמסעדות שלנו יש פורמט לסיטואציה הזאת, תרשים זרימה לעשות לנו טוב וטעים, ומטבח מתפקד, עם מרחב מוגן ליד, כולל המארחת מהכניסה שהחליפה דלתות ומובילה אותך עכשיו לממ"ד וצ'ייסרים שנמזגים בשניה שאתה יוצא ממנו וחוזר אליהם?

סליחה, אבל איפה אנחנו חיים?

השאלות נערמות, והתשובות עדיין מנוסחות איפשהו, אבל כבר עכשיו ברור שאת הזמן עד שזה קורה עדיף להעביר על הבר בלונל, על אחד השולחנות שלה, ורצוי בתוך אמבטיית בקבוקי היין שמפתה אותך כל פעם מחדש לצלול פנימה. עדיף, כי מקום שנפתח מעט לפני המלחמה (המקורית) אינו יודע שגרה ונורמליות, ולכן יודע, בהכרח, איך להיות נורמלי במצבים בלתי נורמליים. כשיהיה שקט, יישמעו מכאן אזעקות עולות ויורדות. עד אז, עדיף הרעש.

כך, הפכו אלעל ועמרי קאופטייל ליחידה מובחרת שעניינה תגובה, כוח טקילה, עם בקבוקי טקילה במקום אקדחים. הם נחושים ומוכווני משימה, והמשימה הזאת היא לא רק להחזיק מעמד או לעשות מספר בלתי הגיוני של ימי מילואים ובוודאי לא רק לשרוד, אלא גם לאפשר לך להיכנס פנימה וליהנות למרות שאין שום דרך אמיתית ויעילה להתנתק באמת. אף אחד כאן לא מתיימר להשכיח, וגם הטשטוש - למרות הטקילה - מוגבל בעוצמתו. אבל בהינתן התנאים המוקדמים והאותיות הקטנות, זה המקום להיות בו. למה, מכירים עוד מטבח בעולם שיודע לתזמן Fire מול האש?

התגובה הנוכחית שלהם היא תפריט מלחמה שכולו - מפתיחים ועד עיקריות, מכוס יין ועד קוקטייל - עד 50 שקלים למנה. הוא נולד "כדי להביא את האנשים" עוד אז, באיראן 1.0, אבל כשהיה אמור לפרוץ פתאום חזרו המטוסים וחזר השקט היחסי. עכשיו, כשאין אופק לאופק, יש חגיגה - בלי אותיות קטנות ובלי התחכמויות גודל, עם להיטים קבועים מהתפריט המקורי וחידושים שאין סיכוי שלא יישארו בתפריט הבא.

זה אומר, למשל, טוסט גבינות עם "מלא חמאה וזעתר" (42 שקלים) ובטטה ברולה עם סנט מור ואגוזי לוז, סלט פאטוש וסלט קיסר ושעשועי ירקות נהדרים על בסיס כרוב (עם סחוג ובצל ופטה ופיסטוק מקורמל), שעועית ירוקה (עם בר בלאן חוויאג', כן), זוקיני (בתוך זום, מרק היוגורט התימני) וחציל (בפורמט סינייה, עם סילאן ומי ורדים, אלוהים ישמור על הדיאטה). המטבח דרוך ומוכן, חד וחלק.

אלעל מנצל את הסיטואציה לקצת ניסיונות ותשוקות קדמוניות, מבליט את המורשת התימנית שלו לא בשביל לרגש בכפייה, אלא כדי להיטיב אחיזה בקרקע, ובמדרכות של השכונה. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל צלחת, ובאופן עדין וחכם שגורם לך לתהות - מול צמד המילים המופלא "ברוסקטת ג'חנון", למשל - למה אין עוד כאלה, ולמה רק עכשיו.

כשאתה מסיים לשאול שאלות מיותרות, אתה גם מתחיל ליהנות שוב. זה בדרך כלל חופף. שרימפס בחמאת עגבניות (50 שקלים) וכריך ספריבס טלה (50, נשבע), פטוצ'יני עם תירס ופלפל שחור עוקצני ליד מלאווח עם שווארמה דג וטירופים של ממש בדמות סשימי עם חומץ תותי שדה, טאקו לחוח עם שיפוד פרגית, קרם חצילים ובצל מוחמץ (38 שקלים) וסמאש בורגר עם איולי יין אדום, הרבה צ'דר וחמוצים.

מפתיחת השולחן (קובנה, נו מה, עם רסק וסחוג ויוגורט וגם ריבת סלרי בצד, אם תבקשו יפה) ועד הקינוחים (קרם ברולה זעתר ותותים וקטאייף גבינות שמפצירים בך לאכול כסנדביץ' עם גלידת פיסטוק, מה יהיה), דרך טפטופי רביעיית העירבובים הגאונית כהרגלה של ייגור פראוזנקו, הולכת ומתגבשת ההבנה הפשוטה שזאת לא ארוחת פאר *בהתחשב*, *ביחס* או *בהתאם* למצב, אלא פאר ממש, עם כוכבים במקום כוכביות - משהו שעומד בפני עצמו, ויעמוד הרבה אחרי אותו מצב אומלל. כאן, המצב הוא לא תירוץ. כאן אין תירוצים.

אין לי מושג מאיפה לונל מביאה את הכוחות שלה. באמת. המארחת מחייכת והברמנית מקסימה, בקבוקי היין (גם הם ב-20% הנחה, בכל זאת) נפתחים ונמזגים באופן ליברלי ועל המעגל הגבוה של הבר נרקמת רומנטיקה ומתרחבים חיוכים של דייט עם עתיד.

קל היה לתייג הכול ככוחות של גיבורי-על, אבל פלורנטין היא לא הוליווד, ושום סופר-הירו לא היה שורד את המציאות שלנו. פה, פשוט קמים ועומדים בפרץ, רושמים בראש התפריט "בעל הבית השתגע", ואז מדפיסים לא רק נייר, אלא גם מציאות.

לונל, אברבנאל 72, תל אביב, 077-9800339