חמש אחר הצהריים, ופלורנטין מוציאה לשמש את ה-Best שלה. בימים האלה כמעט ולא תראו פה מבקרים מבחוץ, והרחובות נלקחו מחדש על ידי תושבי השכונה. התהליך הזה יצא לדרכו כמובן בגלל המלחמה, אבל מרגיש דווקא קצת כמו שלום.
היא עדיין כעורה באופן הכי יפה שלה, זה שמעדיף אופי וחיספוס על פני אסתטיקה ותכנון אורבני. לא יהיו פה כנראה לעולם מנקי רחובות יעילים, אבל קופסאות הפלסטיק הצבעוניות של הקורונה עושות קאמבק סביבתי וממלאות כל פינה, כל גינה, כל אי-תנועה, הופכות שוב - ברצון ובהסכמה - לאביזר המסיבות הכי שמח שיש, ולכיסאות עם סיפור.
גם ב-2025, ובמיוחד בקיץ 2025, הדיבור פה הוא עדיין קהילתי ושכונתי, עד שאתה לא יכול לחלוף בה בלי לשמוע מור"ק על כמה חברים שירדו מהדירות שלהם, נפגשו במקרה למטה - הנה, "למטה", איפה עוד יש את הביטוי הזה אצלנו - והחליטו לעשות משהו ביחד.
למזלי, הביחד הזה הפעם מוביל ללונל.
ביחד. לונל
ציר הזמן של לונל, ושל כולנו למעשה, מופרע. קצב פעימות הלב שלה חד ותזזיתי, נע בין פסגות הרים גבוהות ועמקים ירוקים, לפעמים באותו חודש, לרוב באותו סרוויס. זאת לא סתם אריתמיה, ואפילו לא טכיקרדיה. להפרעה הזאת אין שם לועזי ולא איבחון. בעברית, נדמה לי, קוראים לה אהבה, אבל אני בבירור לא קרדיולוג, רק זקוק לאחד.
לפני כשנה וקצת, באחד מרגעי השגרה של המלחמה (הקודמת, ומלכתחילה עוד ביטוי שאפשר להגות אותו רק בישראלית), העזתי לכתוב בתמימות כי "מסע האלונקות המפרך שלה תם", והצעתי "להתחיל לחייך". שלושה חודשים לאחר מכן - פחות ממאה יום, כן? - גויס ינון אלעל למילואים בפעם המי-יודע-פאקינג-לספור. "רציתי לחיות, רציתי שקט מהמטבח", כתב, "אבל אין ברירה, אני חוזר להילחם על הבית".
חודש לאחר מכן, מקסימום, הורם פה בראנץ' חדש, גם הוא סוג של קרב על הבית. לפני שבועיים, מקסימום, נפתח "חביבי" שלהם, דוכן צמוד של אוכל מהיר שמנסה להקליל עוד יותר את החיים כאן, רצוי באמצעות טאקו לחוח. מה הם ידעו, מה הם יודעים, מה שווה לדעת חוץ מלהמשיך.
חברו את כל הנקודות, ותקבלו הפרעת ריכוז על קנבס. חברו את כל הקנבסים של כל המסעדות ואת כל אנשי האוכל שמציירים עליהן, ותקבלו מדינה.
שש בערב בלונל, והמלחמה היחידה המורגשת באוויר היא מלחמת ההתשה בין הביקוש לכוסות קוקטייל ובין הקצב שהן מתייצבות על הבר מהשטיפה.
בקרב הזה, קצת בדומה למה שמתחולל 2,500 קילומטר מכאן, יש צד אחד דומיננטי לחלוטין. בקרב הזה, מאוד בדומה למה שמתחולל שם, הדומיננטיות הזאת לא מספיקה, ודורשת התערבות חיצונית. בשלב מסוים, אני משוכנע (אם כי זה שכנוע עצמי בלבד, מחוזק בשלושה קוקטיילים אנד קאונטינג), אני רואה אנשים מהרחוב שנכנסים מרצונם כדי לתת יד עם ברז וסקוץ' ברייט. קהילה במיטבה.
זה התחיל, כמו שדברים מתחילים כאן, ממסעדנים ושפים ויזמים שעשו תכניות. ינון אלעל ועמרי קאופטייל קנו והכינו מאות קילוגרמים של טונה בלו פין. תום לוי תיכנן אירוע פרטי מופלא. ייגור פראוזנקו נערך לפרויקט הבא שלו. כמה תמימים. האזעקות הראשונות אולי עלו וירדו, אבל בשביל כל אלה הן סימנו רק כיוון אחד, למטה.
במקום להוריד ראש ולהתחפר, במקום להתמסכן ולהתבכיין, נולדה ועידת פסגה כל כך מהירה עד שאתה שואל את עצמך אם לא היה להם מודיעין מוקדם. תום ירד מהדירה, ייגור הגיע מהבניין הסמוך, ינון ועמרי הזמינו ושיתפו. פתאום הייתה הצעה באוויר. ההצעה הפכה ליוזמה. היוזמה נהייתה תכנית פעולה. דברים מופלאים קורים כשאתה יוצא למקומות חדשים, אבל הדברים המופלאים ביותר קורים כשאתה יורד *למטה*, בפלורנטין.
אותה טונה - להיט עונתי יקר בצדק - נמכרה תחילה ללקוחות פרטיים שרצו לבשל בבית, ואז נרתמה להיות הכוכבת של המשתה הזה. תום וינון נכנסו למטבח, ייגור נעמד מאחורי הבר ועמרי התחיל לעטוף. מדעני גרעין מחוסלים לאט יותר ויעיל פחות מהאופרציה הזאת. יש הרבה כבוד לצה"ל, אבל הוא עדיין לא מסעדן ישראלי.
התפריט המשותף ייצג ניגוד מדהים בין מה שקורה בחוץ ומה שמתחולל פנימה. אוכל ומשקאות שיודעים מה נדרש מהם ברגעים כאלה, משלושה טאלנטים שלא מבקשים להיות טאלנטים, אלא רק רוצים לארח.
הטונה, כמוצהר, בהקה במוקד. טטאקי על לחוח וטרטר עם ג'ל פונזו, מעל ברוסקטת ג'חנון ובתוך כף עם ויניגרט מלפפונים ירקרק-חמצמץ, כקרפצ'יו או כסשימי נעוצה בשיפוד עם סלט משוויה וחתוכה כסטייק ברוטב שמנת-פלפלת סמיך. צלויה על הגריל כ"קוביה בפחם", עם רוטב בר בלאן ותבשיל אביבי של מנגולד ואספרגוס, ומחזקת עם טורו קערת פסטה קרבונרה עם גבינת עזים וחלמון.
איתה, נרקחו שלושה קוקטיילים - שלושה בלבד, ושלושה הם כל מה שהיה צריך. "MoonJuice" (וודקה קטל וואן, תה אנגלי, ליקר ערמונים, קצפת וניל ולימון) כמחווה של פראוזנקו ל"קרים סודה" ממולדתו האוקראינית, "טרופיקל פליים" (טקילה אספלון, עלי מרווה, תפוז דם, פסיפלורה, אפרול, קמפרי) בכתריסר גווני אדום וחמוץ, וגם "Black Brew" (וויסקי ג'וני ווקר בלאק לייבל, מי קוקוס, עלי תאנה, קפה קולד ברו) כהה, מעיר, מאיר. את המחיר, 38 שקלים, אין להגדיר אלא ככלכלת מלחמה.
הנפשות הפועלות לא חגגו ולא התרגשו, רק שמחו לחזור לעבוד. קאופטייל, שבע קרבות ומבצעים ומלחמות, יודע רק שהמסעדה צריכה להישאר פתוחה בכל מחיר כמעט, ומשתמש בכל שולחן שמתיישב אצלו בבוקר כמקפצת חזרה לשגרה. איזושהי שגרה. את לוי ואלעל, כתף אל כתף במטבח, עניין רק איך האוכל. מבחינתם, כל השאר יסתדר בעקבותיו. פראוזנקו, עתיר סיפורים על ברים באוקראינה שמתפקדים ומוזגים את עצמם גם כעת, בתוך ההפצות הרוסיות, חזר לחייך מול קולות השיקשוק.
זאת הייתה ארוחה חד-פעמית, אמנם, אבל לא חוויה חד-פעמית. לונל התעוררה בבוקר, פתחה דלתות לבראנץ' המלחמה שלה ותיכננה כבר את סרוויס הערב. פלורנטין, כהרגלה, הצטרפה קצת אחרי זה, ביקיצה טבעית ששום טילים לא יעזו להפריע.
בכל מקום אחר על פני הגלובוס זאת הייתה מסיבת סוף העולם. בישראל זה פשוט הבופה של החיים.
לונל, אברבנאל 72, תל אביב, 077-9800339